בשנת תרנ"ו עבר עם הוריו ליפו והשתתף עם אביו בהקמתה ובניהולה של טחנת-קמח בשוק אלדיר, שהופעלה בכוחות-סוסים והיתה הראשונה מסוגה בכל הסביבה. רוב מביאי החטה לטחינה היו ערבים, כי הישוב העברי ביפו עוד היה אז קטן מאד.
בשנת תר"ס המריץ את אביו להנהיג חידוש מודרני במלאכת הטחינה: במקום סוסים הזמינו מאנגליה מנוע הפועל בכח הדלק של נפט, וכך יכלו לחסוך מקום בטחנה, הוצאות המזון של הסוסים והטיפול בהם ואף לשפר את הנקיון בבנין הטחנה. הלקוחות הערבים פחדו בתחילה, שבקמח יורגש ריח הנפט, אך במהרה נוכחו לדעת, כי ריח זה אינו מורגש כשם שלפני כן לא הורגש ריח הסוסים בקמח.
אחרי פטירת אביו בתרס"ה המשיך לנהל את הטחנה בעזרת אחיו זלמן וגידלו וחינכו את האחים מנחם ויצחק שנתיתמו בעודם קטנים ואימנו גם אותם בטכניקה ובסדרי העבודה של הטחנה. כן התמחה גם בבנין בית-חרושת לקרח ומיתקני-קירור מודרניים והיה ידוע בארץ כמומחה להקמת טחנות ובתי-חרושת לקרח.
נפטר בתל-אביב, כ"ג כסלו תרע"ב, ונקבר בבית הקברות הישן.
שמואל יצחק חורגין
בן אליהו חיים, נולד בשנת תרכ"ו בקרלין בקרבת פינסק, למשפחת רבנים, יודעי-תורה וחובבי ציון. נתחנך בחדר, למד בישיבות ומלא את כרסו ש"ס ופוסקים. חבה יתרה נודעה ממנו לתנ"ך, ואהבה זו נטע בלב אלפי תלמידיו.
בהיותו כבן עשרים נשא לו אשה את חסיה לבית איזנברג (ממשפחת אהרן איזנברג). שנים אחדות לאחר נשואיו היתה לו האפשרות לנסוע לאמריקה ולהשתלם שם באחת האוניברסיטאות, דבר שאליו נשא את נפשו מאז. ואולם בחר לעלות לארץ-ישראל ולסייע לישובה.
בשנת תר"ן עלה לארץ-ישראל. עברו עליו כל יסורי-בראשית, שהיו מנת גורלו של כל עולה בימים ההם. הישוב ביפו היה קטן. כולו היה מרוכז בתוך הישוב הערבי, בעיר העתיקה. מכאן היה הולך יום יום ברגל לרחובות, ששם עבד ביחד עם פועלים אחרים בראשית בנינה של המושבה החדשה. עם שחר היה יוצא לעבודה - ובערב עם חשכה היה חוזר הביתה. מהלך של שעות. אבל חביבים היו עליו הקשיים והיסורים, בשביל ארץ ישראל וישובה.
לאחר שנים אחדות העלה את רעיתו עם שלושת ילדיה ארצה. התגוררו ביפו, באין עדיין דירות בשכונות היהודיות. האשה ככל הנשים היהודיות המעטות בעיר, נאלצה לצאת לרחוב רעולת-פנים, כנשים המושלמיות, מחשש פגיעות מצד הערבים. ר' שמואל, שחלם על התישבות חקלאית באחת המושבות, היה אנוס לנטוש את חלומו, באין לו כל אפשרות חמרית להגשימו. הוא נתמנה למורה בתלמוד-תורה "שערי תורה", שעמד אז בראשיתו ואשר היה המוסד החנוכי היחידי לילדי העדה היהודית ביפו.
עשרות בשנים שמש בהוראה. עבר ביחד עם המוסד לבנין החדש, שהוקם בנוה-שלום החדשה. אלפי תלמידים קנו מפיו תורה, וביחוד תנ"ך. הוא השכיל להקנות להם אהבה לספר-הספרים, ואתה אהבה לארץ-ישראל. בשעות הפנאי היה אוחז בעט סופרים וכתב שירים, בסגנון המליצי של המשכילים, שבהם נתגלתה כל אהבתו הצנועה לארץ אבותיו ולצור מחצבתו. עד מהרה התפרסם כבקי בלשון העברית ובדקדוקה - ותלמידים פרטיים לעשרות, מטובי הבתים, לקחו לקח מפיו בלשוננו והם הם שמהוים את הגרעין של מחיי השפה בפועל, בדיבור ובכתב, בנוה-שלום.
למרות קשי מלאכת ההוראה, הפרנסה המצומצמת והמשפחה הגדולה מצא לו פנאי לעסוק גם בעניני צבור.
לאחר עשרות בשנים של מלאכת-הקודש נתרופפה בריאותו. הוא נאנס להפרד מבית-האולפנא וממקצועו.