כמורה בגימנסיה הירושלמית שימש עד 1935. אז התפטר מפאת גילו.
באופן זמני ערך באודיסה את "העולם" ואת "הארץ" בירושלים.
השתתף בקונגרסים הציונים החל מהקונגרס החמישי ועד הקונגרס הי"ד (מלבד השביעי וה-11), אולם גם אחרי כן השתתף מספר פעמים בקונגרסים בתור ב"כ הסתדרות ומרכז המורים בארץ ישראל.
בשעת פולמוס "החלוקה" היה בין אלה שלחמו נגדה. היה בעד ציונות ממלכתית ומדינה עברית. בשעתו ניהל פולמוס עם אחד העם בנוגע למרכז הרוחני שלו מעל דפי "השלח" ו"העולם".
בתרצ"ב פרסם בצורת מחברת שורה של מאמרים, שקודם לכן באו ב"הארץ", נגד מונופולין של השמאל על העבודה ועל זכות העבודה בשם: "חשבון עולמנו".
בש' תרצ"ח יצא לאור בהוצאת "דביר" קובץ מאמרים נבחרים בשם כולל : "נכסים וערכים". בשנות חייו האחרונות סידר ואסף חומר לשם הוצאת כרך ב' של מבחר מאמריו, שנתפרסמו בשעתם בירחונים שונים.
בי"ד אדר א' תש"ו נפטר אחרי מחלה קצרה ונקבר בירושלים.
דב סקיבין
נולד בעיירה דיסנה, פלך וילנא, י"ח תשרי תר"מ (1879), לאביו נחמן , סוחר. למד בחדר ובישיבה בעיר פולוצק. אח"כ עבד שם כפקיד בבית-מסחר והשתתף בפעולות הציוניות, וביסוד אגודת בחורות ציוניות בשם "יהודית" ונרדף על-ידי המשטרה הצארית בגלל פעילות זו.
ב-1904 עלה ארצה עם ראשוני "העליה השניה", התמחה בעבודה חקלאית בחות סג'רה, ואחרי ביטולה עבר לעבוד כפועל חקלאי בפתח-תקוה. השתתף ביסוד "הפועל הצעיר" והיה מפעיליו בשנותיו הראשונות. קנה חלקת אדמה בכפר-סבא, בעת שהיתה עוד עמדה מרוחקת ובלתי-מיושבת של פתח-תקוה, נטע כרם שקדים ועבד גם במטעיהם של אחרים, וכן נטע חורשות אקליפטוס בכפר-סבא, והתענה בבל סבלות העובדים הראשונים בעת שהמקום היה מחוץ לישוב, והעובדים הביאו להם בכל יום א' בבוקר מזון מפתח-תקוה למשך כל ששת ימי העבודה בשבוע. נשא לאשה את מרת מאשה ממשפחת אורלוב מדרום-רוסיה שעלתה והתישבה בפתח-תקוה (אחות צבי נשרי והפסלת חנה אורלוב ואף היא היתה עסקנית פעילה לעזרת החלוצות בנות העליה השניה ובשטחי-פעולה לאומיים וסוציאליים). עם יסוד ישוב קבוע בכפר-סבא בנה את ביתו בין הראשונים ושקד על שיפור החיים הצבוריים והפרטיים במושבה החדשה. משך אחריו מהגולה אח ואחיות ועזר לסידורם הראשון בארץ וגם את אמו הביא ארצה אחרי התאלמנותה. היה חבר ועד המושבה, שמושבו היה אז בפתח-תקוה. נשא בסבל המושבה בשנות מלחמתהעולם הראשונה והוא ואשתו שקדו הרבה לעזרת החולים והילדים והנצרכים ממגורשי יפו ות"א, שהתעכבו בכפר-סבא בתקוה להיות ראשונים בחזרה הביתה אחרי עבור ימי-החירום. כשהחזית הקרובה לכפר-סבא נעשתה מסוכנת מאד, והמפקדה גרשה גם את תושבי המקום, עבר עם משפחתו לחדרה. שם חלה בקדחת צהובה, וכשהבריא כבר פסקה המלחמה. אך הבנינים והמטעים בכפר-סבא נשארו חרבים. אז התישב זמנית בפתח-תקוה, עבד עבודות שונות והשתתף במאמצי הועד והתושבים לקימום המושבה והיה מזכיר הועד וניהל את ספר האחוזה ועמל לחידושו אחרי שאבד במקום שהוסתר בזמן המלחמה מאימת המלכות. ב-1920 קיבל את פני השופט ברנדייס, כשביקר בארץ, ובביקורו בכפר-סבא תיאר לו את תולדות המקום והסבל שעבר עליו עד לחורבנו. כשנגמרה הקמת בתי המושבה מחדש באו פרעות תרפ"א והחריבום מחדש, ואחרי הפרעות השתתף במשלחת המושבה אצל הנציב העליון סיר הרברט סמואל בדבר הנזקים שנגרמו בהתנפלות ובמסירת הדרישה להטלת עונש קיבוצי על כפרי הפורעים. השתתף בקימום המושבה אחרי חורבנה השני ובניהול עניניה הצבוריים, וכשבאה תקופת הפרדסנות נטע גם הוא פרדס ומכר חלק מאדמתו למגרשים ליסוד שכונת פועלים בתנאים נוחים. ייצג את המושבה כציר באסיפת הנבחרים הראשונה ונטל את חלקו בדיונים המיגעים עם המוסדות בדבר קימום המושבה ופיתוחה, ואחר-כך, כנציג הצבור החקלאי, גם בדיונים המיגעים בסכסוכי-עבודה. פרסם מאמרים רבים בשאלות חקלאיות וצבוריות ב"בוסתנאי", ב"דאר היום" וב"הבוקר" ושורת מאמרים על הפסלת חנה אורלוב . הניח בכתב יד ספר על תולדותיו, המכיל זכרונות רבי-ענין מתקופת העליה השניה ותולדות המושבה כפר-סבא מראשיתה. כן הניח אחריו יומן-רשמים ממסעו באירופה ב-1937.
בשלש שנותיו האחרונות חלה בשיתוק, נפטר בת"א, כ"ז אדר תש"ה, ונקבר בכפר-סבא.