יסורי ההתנחלות ובזה הקימו בסיס להתחזקות עדה יהודית בעיר הנמל, שער ציון.
ר' יצחק היה משגיח בחצר הגדולה "דיר אליהוד" (בית-העולים הראשון) שקנה ישעיה אג'ימן ז"ל בשנת תק"פ (1820) והקדיש אותה למטרה זו ובמשך שנים רבות היה זה המרכז הישובי היחיד ליהודים ביפו. לאחר זמן נתמנה לשוחט מטעם העדה ושימש במשרה זו במשך 45 שנה והיה גם חבר הרבנות בעדה הספרדית בנשיאותו של הרב יוסף בן-נון ז"ל, ואחריו בנשיאותו של הרב חזקיה שבתי וגם בימי הרה"ג נפתלי הירץ הלוי ז"ל. כן השתתף עם הר' אליהו מני ז"ל ועם הר' שלמה חזן ז"ל והר' יוסף אלמליח ז"ל והר' לוי הכהן ז"ל ביסוד חברה ללימוד הזוהר והקבלה, והתמיד בעבודת הקודש עד יומו האחרון.
בשנת תרמ"א ניסו אנשי מחלוקת לפסול את שחיטתו, אך כל נכבדי העדה וזקניה נתנו לו תעודה בחתימתם, שהוא הולך בדרכי ה' ומתנהג בחסידות ובענוה, ואש המחלוקת שככה.
העדה הדלה לא נתנה שכר ביד רחבה למשרתים בקודש ור' יצחק חי בדחקות. למרות זה היה שמח ומאושר על שזכה לעבוד את ה' ולשרת עם קודש על אדמת הקודש. הכל חיבבוהו והוקירוהו, יהודים כלא-יהודים, בשל מדותיו התרומיות, כי היה ישרדרך ונוח לבריות וענוותן בהליכותיו. היה אוהב שלום ורודף שלוב ועושה טוב וחסד למעלה מיכלתו ואת העולים החדשים שפנו אליו היה מדריך בעצה טובה.
בשנת ה-75 לחייו, כשנפל למשכב והרגיש כי לא יקום עוד, הבין את עצמו לדרך האחרונה. רבים מתושבי העיר, וביניהם רבנים ונכבדים, באו לבקרו, ואז, לפנות ערב, ביקש מחילה מכל הנאספים בבית, דרש מים ונטל את ידיו ובירך את בני הבית כל אחד בשמו. אחר-כך אמר, שהכהנים שבבית יואילו-נא לצאת, "כי בא זמן הסתלקות נשמתי ולהשיב את הפקדון לאל חי". הנאספים לא נענו לבקשתו ואמרו שיזכה לרפואה שלמה ולאריכות ימים, אך הוא לא שם לב לדבריהם, אלא התחיל בקריאת שמע וכל הנאספים ענו אחריו, וכשגמר עצם את עיניו ונרדם בלי צער. הנוכחים אמרו למהר ולקברו עד הערב לבל ילינו אותו למחר. השמועה הגיעה לאזני הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל והוא בא אל הבית וציוה להשהות את הנפטר עד מחר כדי שכל העדה תוכל לחלוק לו את הכבוד האחרון, וכן היה.
הוא נפטר ביום י"ח ניסן תרע"ב ונקבר למחרתו בבית-העלמין הישן של יפו.
בנו הוא העסקן משה אשולין.
אברהם יוסף ברגמן
בן מרדכי. - נולד בעיר פינסק בשנת תרמ"א. היה נכדם של ר' מרדכי-לה מצ'רנוביל מצד האב ושל האדמו"ר מסטולין מצד האם.
למד בחדר. בהיותו בן 15 נצטרף לאגודת "חובבי ציון" בפינסק מיסודם של חיים ווייצמן וי. ל. ברגר. כשנוסדה ההסתדרות הציונית נהיה לחברה ונעשה לציוני קנאי ולחסידו הנלהב של הרצל.
כאחד מפעילי הציונים בגליל שלו היה בועד המארגן של ועידת מינסק הידועה, שבה קראי אחד העם את הרצאתו המפורסמת "תחית הרוח" (1902).
השתתף בקונגרסים הציוניים: ו'-י"א, ובקונגרס הששי, קונגרס אוגנדה, היה שבור ורצוץ, כי הרצל היה כל הימים בעיניו כנביא, והתיחס תמיד אליו בחרדת קודש.
כשנוסדה "הפרקציה הדמוקרטית" היה אחד מחבריה המסורים, ואח"כ כשנוסדה במינסק הסתדרות "פועלי ציון" שיתף פעולה עם מיסדה של ההסתדרות הנ"ל - רובנצ'יק.
היה ממפיצי מניות ה"קולוניאל בנק" ומעוזרי הד"ר כהן-ברנשטיין ב"לשכת הדואר" שלו. כשפרצה התנועה נגד אוגנדה, אחרי הקונגרס הששי, היה מן הפעילים בתנועה זו. היה משלשת הצירים שנשלחו ע"י מ. אוסישקין לנהל תעמולה נגד ההצעה הנ"ל. היה גם ממשתתפי ועידות חרקוב, פרייבורג והלסינגפורס.
בשנת 1905 נסע לאוקראינה לחקור שם את פרשת הפרעות. הדו"ח שלו על אודות הנסיעה הנ"ל נדפס ב"ספר הפרעות" שיצא אח"כ ע"י י. ל. מוצקין.
אחרי שדוכאה המהפכה הראשונה ברוסיה (1905 1906) נעשתה העבודה הציונית שם יותר קשה, אפילו לחו"צ שהיו ליגלים לא נתנו השלטונות רשות לכנס ועידה כללית. אבל ברגמן העיז לכנס את ב"כ חו"צ מכל רחבי רוסיה באחד מבתי המלון המפוארים באודיסה והועידה עברה בהצלחה גמורה ובשלום.
היה פעיל גם בשטח הכלכלי, יסד בשנת 1907