חבת שטח המושבה על-ידי גאולת אדמת "גאולה" וקרקעות אחרות.
במשך שנים רבות היה חבר ועד המושבה והמועצה המקומית, השתתף בעריכת ספר האחוזה האוטונומי של המושבה ובניהולו, ובתקופת מלחמתהעולם הראשונה, כשהשלטונות דיכאו ורדפו כל גילוי של עצמאות יהודית, קבר באדמת היקב את ספר האחוזה כדי להסתירו מעיני השלטונות ואחרי המלחמה החזירו ללא פגם לועד המושבה. ויתר מרצון על החסות הרוסית, שנתנה אז יתרונות חשובים. קיבל עליו את הנתינות הטורקית (ובגלל זה הוכרח בנו הבכור בנימין לשרת בצבא הטורקי בעת שנתיניחוץ היו פטורים מצרה זו) ושינה את שם משפחתו ליפשיץ לשם העברי ימיני בתקופה קדומה, בעת שדבר זה היה עדיין בלתי רגיל בארץ. תודות לנתינותו הטורקית נרשמו על שמו בספרי-האחוזה של הממשלה נחלאות רבות של יהודים נתיני-חוץ בפתח-תקוה, ואחרי מלחמת-העולם הראשונה, כשבטלו הגזירות וההגבלות, העביר ,את הקרקעות על שמות בעליהן האמתיים.
שמר בקנאות על האופי החרדי של המושבה נגד נסיונות ל"חידושים מהפכניים" מצד הדור הצעיר וצבור הפועלים. אך בהגשת עזרה לכושלים ולנצדכים לא הפלה בין אדוקים לחפשים, וכשהתקיפו ערבים את מטעי כפר-סבא ושומריהם ביום השבת (בעת שבכפר-סבא עדיין לא היה ישוב קבוע) נסע ביים השבת בראש המגינים להדוף את השוטים מעל אדמת ישראל.
עזר ליסודו ובנינו של בית-הכנסת הגדול "בית יעקב", בהשפעתו תרם העשיר טקאץ' תרומה גדולה ולבנינו, ובמשך שנים רבות היה גבאי בו. השתתף ביסוד המטבח הראשון לפועלים, שהיה משען לחלוצי העליה השניה, יסד את חברת "לינת הצדק" לעזרת חולים ובביתו החזיק את ארון הכלים הרפואיים להשאלה לחולים נצרכים. השתתף בשאר מוסדות החסד שבמושבה, ביסוד בתי-הספר החרדיים "נצח ישראל" ו"שארית ישראל", ביסודה ובהחזקתה של הישיבה הגדולה, היה חבר ועד הכשרות להשגחה על השחיטה, חבר הנהגת חברה קדישא, ועוד.
גם באופן פרטי הרבה לעזור בגמילות-חסדים ובמתן צדקה, ויחד עם רעיתו רחל בת שלמה מרגלית היה מכניס אורחים בסבר פנים יפות ומארחם בביתו בכבוד. אף אדמו"רים חסידיים שבאו לפתח-תקוה היו מתאכסנים בביתו, אף כי היה נמנה על כת ה"מתנגדים". ביחוד הגדיל לעשות לעזרת החיילים היהודים בצבא הטורקי ולעזרת מגורשי יפו ותל-אביב במלחמת-העולם הראשונה.
רבים התנגדו לו בשל עמידתו התקיפה על משמר המסורת נגד פרצות וחידושים, אבל גם אלה כיבדוהו.
נפטר בירושלים, א' אב תרצ"ט.
ד"ר אשר בן-ישראל (ברונפלד)
בן ישראל. נולד בצפת ב- ו' סיון תרמ"ז (1887), להורים שנולדו גם הם באותה העיר. דור שלישי בארץ.
למד ב"חדר" ובישיבות. בן תשע עשרה יצא לירושלים על מנת ללמוד שב בבית המדרש למורים של חברת "עזרה" ליהודי גרמניה. כשסיים שם את לימודיו נכנם להוראה בבתי ספר שונים בארץ : יפו, תל-אביב. צפת וירושלים.
באותו הזמן החל למשוך בעט סופרים. דבריו הראשונים נתפרסמו בקובצים ובעתונים: "זמרת הארץ", "יזכור", "מולדת" ו"הפועל הצעיר".
אחרי גמר מלחמת העולם הראשונה יצא לחוץ לארץ על מנת להשתלם ובתרפ"ג סיים את לימודיו בסורבונה בפריז וקיבל תואר ד"ר לפילוסופיה על סמך הדיסרטציה: ,'ארץ ישראל בקבלה היהודית", שחלק גדול הימנה נתפרסם אח"כ בעברית בשם: "א"י שבנסתר".
עבודתו הספרותית במשך ל''ה שנה הוקדשה בעיקרה לארץ ישראל, לבית הספר העברי ולתורת "הקבלה". היא כוללת מאמרים, ספורים, אגדות, חבורים ותרגומים.
את חבוריו על "הקבלה" פרסם בתקופות שונות בשם : "משכן הקבלה", "ספר הזהר", "מבוא לתורת הקבלה", "בעולם הח"ן", "שירת ח"ן", "ר' משה קורדובירי", "א"י שבנסתר", "פסח" ו"סוכות שבנסתר".
פרסם ספרים וחוברות על ארץ ישראל: "אגדות ושמועות מא"י" (תרפ"ה), "אגדות הארץ", שני כרכים (הוצ' "דביר" תרצ"ו - תרצ"ט), "רמתים צופים" (ספורי צפת) וכו'.
עיבד ופרסם בשביל תלמידי בתי הספר את החוברות והספרים: פרקים נבחרים מ"מורה נבוכי הזמן" לרנ"ק, "האגדה ובעלי האגדה" לרנ"ק (תר"צ), "שירי שפת קודש" לאד"ם הכהן (תרצ"א), שד"ל, א-ב (תר"צ - תרצ"א), "שמונה פרקים'' להרמב"ם (תרצ"ה), "האמונות והדעות" לרס"ג (תש"ה) ועוד.