אך לא יכול להוציא את מחשבתו זו אל הפועל מכיון שהסתבך בחובות והוצרך למשכן את "מושבתו". ביום חנוכת נס ציונה הופיע מיכאל הלפתן אל נוכח הגבעה עם חבורת פרשים ודגל תכלת לבן בידו.
כשיצאה הגזירה על איסור הכניסה (1891) ערך כעין הפגנה נגד הגזירה הזו; ביום חג ערבי, כשכל התושבים הערבים היו ברחוב עבר ברחובות יפו בדגל ציוני עם גדוד פרשים, ובקול חוגג ודמונסטרטיבי שרו המפגינים את ההמנון של העליה הראשונה: "שאו ציונה נס ודגל, דגל מחנה יהודה", אח"כ חזר עם הפרשים לנס ציונה, ובהגיעו אל הגבעה אשר במושבה שלף את חרבו ושאג: "חרב לה', אלי !" כמוהו עשו יתר אנשי גדודו, ואח"כ הכה בחרבו על יד ימינו עד זוב דם להוכיח, כי רק ע"י חרב ודם תגאל הארץ.
באותו פרק זמן יסד הלפרין את אגודת הפועלים הראשונה בא''י. אך לא הסתפק בזה, ופתח במלחמה גלויה נגד פקידות הברון בעד מעלליהם במושבות, הנתמכות וגרם במעשיו אלה למרד גלוי נגד הפקידות הזו. מחמת זה הוכרח לעזוב את הארץ ולחזור לגולה, שם שהה כמה שנים. בשנת 1898 חזר לא"י. הוא חזר ויצא עוד כמה פעמים לחו"ל, כדי להשתתף בקונגרסים הציונים ולנהל ותעמולה ציונית. בקונגרסים היה מופיע לבוש בחולצה אדומה לשם הפגנת הציונות הפרוליטרית. היה ממניחי היסוד ל"פועלי ציון". בקונגרס הששי לחם נגד אוגנדה.
הוא שהה בחו"ל עד 1906, ולפני שחזר באותה שנה לא"י, נכנס לבית הכנס'ת באודיסה ונשבע שלא ישוב יותר לרוסיה, ואמנם את שבועתו זו קיים.
בשובו לארץ נהיה לשומר לילה, כי כל אמצעיו החומריים אבדו לו או בוזבזו. לכתחילה היה שומרלילה ביפו ואח"כ, עם יסוד תל-אביב - שומר בגמנסיה "הרצליה". הוא גם הטיף בהתלהבותו ליסוד "לגיון העם" או גדודים עברים לשם כבוש ארץ ישראל משני עברי הירדן.
הלפרין היה נואם בעל מיתוס ודבריו עשו תמיד רושם גדול. הוא גם ניסה את כחו בכתיבה וחיבר באידיש דרמות ושירים מלאי חבה וקנאות לארץ ישראל.
בשובו ארצה הניח את היסוד ל"השומר" ול"פועלי ציון" בארץ ישראל. כדי שיוכל להתמסר לתכניותיו ופעולותיו הוכרח לפרוש מאשתו ומבנו. מצבו החומרי היה כל הזמן בכל רע.
בשנת 1918, כשאלנבי התחיל בכבוש הארץ והתחילה ההתנדבות לגדוד העברי, הלך גם הוא להתגייס, אך מפני גילו סירבו לקבלו. הוא התעצב מסרוב זה להתאונן על כך בפני כל ידידיו.
חדשים מספר לפני מותו הוסיף לחקור ולשאול אם אפשר בעשרת אלפים גבורי ישראל לכבוש את הארץ כדי שתשמש מקלט לעם ישראל מרודפיו.
בזמן המלחמה ועם סיומה סבל מאד גם ממחלות וגם מעוני. הלך לגליל העליון, שם היה חולה, עזוב בודד, ומת בי"ב כסלו תר"פ בבית החולים בצפת נקבר בחורשת בורוכוב במחניים. כל כתביו, שהיו שמורים בשלשה ארגזים מלאים, נשרפו באש בזמן ההתנפלות על תל-חי.
לזכרו הוקם מושב על יד נס ציונה בשם ''גבעת מיכאל" ובצפון ת"א רחוב על שמו (רחוב מיכאל הלפרין). צאצאיו; שולמית אשת מוריס הבר (צרפת), אריה (נפל בחזית עזה כקצין בצבא התורכי במלחמת העולם הראשונה) וירמיהו (קצין השלטון של בית"ר העולמית וראש המחלקה להכשרה צבאית, ב-1938 היה מפקד אנית-הלמודים "שרה א'").
יצחק דיסקין
נולד בירושלים, ט"ז אדר תרמ"ח (1888), לאביו בנימין (מעסקני פתח-תקוה ומיסדיה) בן ר' מרדכי דיסקין , ממיסוי המושבה פתת-תקוה עוד בתקופתה הראשונה כשנוסדה ליד הירקון, ולאמו ציטה בת ר' ישראל דב פרומקין , העסקן הירושלמי הנודע עורך ה"חבצלת".
בילדותו עבר יצחק עם הוריו מירושלים לפתחתקוה בשנת תרמ"ט להתישב בנחלתם. למד בחדר ואח"כ בבית-הספר של המושבה. ממיסדי המכבי בפתחתקוה.
בשנת 1906 יצא לאמריקה, עבד בבתי חרושת שונים ובשעורי ערב למד הנדסה. בשנת 1909 חזר ארצה ועבד כפועל בפרדסי פתח-תקוה וב-1914 היה חבר קבוצת "גן שמואל" שליד חדרה.
ב-1915 נשא לאשה את חמדה בת ר' דוב מרגלית , מראשוני פתח-תקוה. באותה שנה יסד יחד עם מר משה אוקסהורן את הפירמה השיתופית אוקסהורן דיסקין , שעסקה עד 1918 במסחר סיטונאי במכולת בפתח-תקוה ואח"כ עברה ליפו ופתחה סניפים בירושלים, חיפה, פ"ת, עזה ובאר שבע, ועסקה ביבוא צרכי מכולת ובנציגות פירמות שונות מכל ארצות תבל. ב-1922 יסדה השותפות בשכונת נוה שאנן ומרכלת בתל-אביב מפעלי תעשיה ליצור גפרורים, נרות וסבון, שהתקיימו עד שנת 1928. בשנת 1929