שנים ב"הסתדרות לשפה ולתרבות העברית" עם מרכזה בברלין. 1910 שימש מזכיר במרכז הזה, ומן הועידה בוינה (1913) ועד פרוץ המלחמה - כמנהל המרכז.
בראשית 1916, לאחר שכבשו הגרמנים את ורשה נקרא ע"י ד"ר מ. ברוידא, ראש "החברה ליסוד בתיספר תיכוניים עבריים בפולין", לכהן כמורה לספרות העברית בגמנסיה שבלודז וכמפקח על הלמודים העבריים בכל שלש הגמנסיות של חברה זו שם. בקיץ 1918 הוזמן למוסקבה לעבוד ב"הוצאת שטיבל", שנוסדה זמן-מה לפני כן. אבל עד מהרה נתגלה ההכרח לעזוב את מוסקבה והוא חזר יחד עם פרישמן לורשה, מקום שלחובר כבר הכין את היסוד להוצאה. 24- 1919 עבד יחד עם לחובר בהוצאה זו, ערך את החלק הבלטריסטי של "התקופה" (כרך ד' - כ"ג) וכמעט את כל מחלקת הספרות היפה, תרגום ומקור. 27 -1924 כהן כמפקח על הלמודים העבריים בבתי-הספר התיכונים הדו-לשוניים של החברה הנ"ל בכל המדינה, 33- 1927 כמרצה לספרות העברית החדשה ולשירת ימי הבינים ב"מכון לחכמת ישראל" בורשה. ב-1934 עלה לא"י להשתקע בה.
כמעט כל ימי שבתו בורשה היה חבר לועד המרכזי של ההסתדרות לבתי-ספר עבריים "תרבות" והשתתף בועידותיה ובמועצותיה.
גם בתנועה הציונית לקח חלק ידוע והיה זמן-מה חבר לועד המרכזי שבפולין. עם צמיחת הצה"ר (1926) נתן ידו לז'בוטינסקי, בו ראה את הלוחם האמיץ לציונות שלמה. ואולם עם התגברות נטיותיו של זה להתבדלות, ראה לנכון לתמוך במיעוט, שנשאר נאמן להסתדרות הציונית ולמוסדותיה. עם עלותו ארצה החליט למשוך ידו מכל פעולה מפלגתית.
בהווסד קלוב-פא"ן העברי (1930) נתמנה ליו"ר סניפו של זה בפולין ועמד בכהונה זו עד עזבו את המדינה.
בארץ נסה לחדש את "התקופה" שנפסקה וערך את הכרכים כ"ח וכ"ט (תרצ"ו). באותו זמן נוסד "מוסד ביאליק" והוא נבחר מטעם אגודת הסופרים לחבר הקורטוריון של מוסד זה ואח"כ (תש"ב) ליו"ר המועצה הספרותית שלידו. יחד עם לחובר הוא עורך מאז את המאסף השנתי "כנסת", וכן ספרים שונים, דברי מקור ותרגום, היוצאים ע"י המוסד.
מלבד אלה ערך והוציא את "העברי החדש" (תרע"ב), את "העוגן" (תרע"ז) ואת "סנה" (תרפ"ט). כן סדר אנתולוגיה בשם "ירושלים בשיר וחזון", שיצאה בספרית א"י של הקרן הקימת (תרצ"ח).
למן בואו לארץ לקח חלק פעיל בפעולות ועד הלשון, שנבחר לחבר בו, ומשנת תרצ"ז - לחבר הועד המרכזי שלו.
לאחר פטירתו של טשרניחובסקי (תש"ך) נבחר לנשיא מרכז קלוב-פא"ן העברי בא"י.
חלק גדול משיריו הופיע בהוצאות שונות בשנים: תרס"ג-תרס"ה ; תרע"ג; תרפ"ח-תר"ץ ; תרצ"ח. חוץ מאלה: "הקדושים" ו"חזון התשבי", ורשה תר"ף; "חמש מגלות" ו"ציון באזיקים", ת"א תש"א; "פגישות", ת"א תש"ב; "משלי קדומים" ו"ספר אליפל", ת"א תש"ג; "מגילת אבשלום ושרה", ת"א תש"ה; "ברכת בוקר", שירי ילדים, ת"א תש"ו. וכן התרגומים לגטה: "איפיגניה בטוריס", ורשה תר"ף ; "טורקבטו טסו", ורשה תרפ"ג; "פאוסט" א', ת"א תש"ג.
בסוף תש"ה החלו לצאת ע"י ועד היובל כתביו המכונסים בעשרה כרכים, מהם הופיעו עד היום ששה כרכים (ד'-ט').
פרסים ספרותיים: מטעם הקהלה היהודית בורשה (תרצ"א), מטעם עירית ת"א - פרס ביאליק (תרצ"ט) פרס טשרניחובסקי (תש"ו) ופרס כבוד של ירושלים ע"ש דוד ילין (תש"ז).
ליריקן ממדרגה ראשונה, עדין-רגש, בהיר-עין וטהור-ניב, רואה ראיה ראשונית את העולם בהמון חליפותיו ותופסו תפיסה אמוציונלית-נגינתית בעיקר. מכאן שפעת הצורות והמוסיקליות העמוקה שבשיריו, שאין דוגמתה כמעט בשירה העברית. מכאן גם המזיגה ההרמונית של החויה והצליל בשירי הטבע והאהבה שלו, באלגיות ואף בסונטות, שחרף צורתן המוצקת והיסוד ההגיוני הרגיל בהן, הן משיגות אצלו תכופות ארשת לירית צרופה כל-כך, שהוא חזיון נדיר בסוג זה אף בספרות העולמית.
יליד ראשית התחיה הלאומית, מסמנת שירתו גם כשהיא לעצמה את התפרצות הכוחות הלאומיים לכבוש חדש של העולם על מראותיו יחד עם שאיפה עזה לשנוי ערכי החיים. אף המוטיבים הלאומיים עצמם, התופסים מקום רב ביצירתו, קבלו אצלו את בטוים המובהק והחריף ביותר: שלילה גמורה של הגלות, תביעת השחרור השלם, קריאה לדור קנאי-החרות וכו', יחד עם שירת הגאולה וחבלי הגאולה בכל מעלותיה ומורדותיה ("חזון התשבי", "דוד מלך ישראל", "ציון באזיקים" ועוד). וליד אלה מוטיבים עממיים בשורה של זמירות ובלדות ושירים אפיים, וכן גם פרקי שירה של המיתוס העברי ("אגדות אלהים").
ואולם, ליריקן מעיקרו, לא הגביל עצמו בתחום אחד, כי אם הלך והרחיב את עולם יצירתו בכבשו תחום אחד תחום, צורה אחר צורה. בראש אלה יש לראות את תחום הפיוט הדרמתי, שהיה, לאמתו של דבר, שדה בור בספרותנו והמשורר הצליח להפריחו ולהוציא ממנו פירות משובחים ביותר. עם לכתו בעקבות המשוררים הדרמטיקנים הגדולים פלס לו נתיב לעצמו, אף יצר צורה חדשה, שהוא קורא לה סימפוניה דרמתית. למן "הקדושים" (תרע"ז), נסיון ראשון בצורה זו, ועד טרגדית-הגורל "יפתח", אחרון המחזות שפרסם עד עתה (תש"ז), אנו רואים את כשרונו הדרמתי בסימן של עליה מתמדת. מתבלטים ביחוד "המחזות הפנטסטיים" במעוף הדמיון שבהם, בסמליותם המזהרת ובשירת-החיים הגדולה, שירת האדם בשאיפותיו ובסבלותיו, העולה מהן. שירה זאת, ועל רקע ריאלי יותר, מפציעה ועולה גם מן "המחזות מימי המקרא". שונים מהם