אולם לא לקהלתו שבגולה בלבד הקדיש ר' יקיר את נחו אלא גם, ובעיקר, לארץ האבות. א"י היתה המרכז בנפשו ורעיונו והוא השתדל בכל כחו ליישב את הארץ. כשנשלח אחד מ"חובבי-ציון" לקושטא כדי להשיג רשיון לקנית קרקעות בא"י, עזר לו ר' יקיר והדריכו למען יצליח בשליחותי החשובה. בהגיעו לגיל של ששים שנה תקפו עליו געגועיו לארץ הקדושה, והוא אמר בשירו המפואר: קרבת אלהים בציון אחפוצה עד כי אחזה זקנה בי קפצה עוד לא אהיה חובש אדור (צ"ל: אדרת או הדור) ואשה לא אוכל לסבול רב המעמסה.
הממשלה התורכית שהיתה מעוניינת כי ר' יקיר ישאר על כסא הרבנות בקושטא לא הרשתה לו אלא בעל כרחה למלאות את שאיפתו כי לא רצתה לגרום לרב הזקן אי-נעימות. במכתבו כותב הוזיר הגדול של השולטאן אל הקהלה: "יקיר אפנדי, קיימאקאם חכם באשי, הודיע לנו כי חפץ הנהו לעזוב משמרתו ונפשו שוקקה עתה, במלאות לו ששים שנה, לעלות ירושלימה לשפוך שיח לפני אלקים חיים במקום הקדוש... ויבקש מאתנו לתת לו רשיון על זה, אנחנו מלאנו את בקשתו והרשות נתונה לו". כשנודע הדבר לר' יקיר כתב את שירו הנ"ל, ועל כך הוא כותב: ירום הוד מלכנו על כל גויי עליון כי לשלם נדרי נתן לי רשיון לחזות בנועם אל שדי בציון בתורה להגות ולחוס על אביון.
הממשלה הבטיחה גם לשלם לו מדי חדש בחדשו את מחצית המשכורת שהיה מקבל, היינו אלפים וחמש מאות גרושים.
ביום א' י"ח באייר תרל"ג עזב הרב את קושטא והלך לאדריאנופול כדי לסדר את העברת נכסיו לירושלים ולהפרד מעל משפחתו. כבוד גדול עשו לו כל בני העיר - בלי הבדל דת - בצאתו. בסוף חדש אב הגיע ליפו. רבני ירושלים שלחו את ר' רפאל מאיר פאניז'יל ראש הקהלה ואת ר' יעקב שאול אלישר בא-כחו של הראש"ל ר' אברהם אשכנזי, לקבל את פניו. חמשים מחכמי הספרדים וביניהם הראש"ל הנ"ל, יצאו לקראתו למוצא. ר' יקיר גירון הגיע לירושלים בר"ח אלול. הוא הובא עם שיירה גדולה - חיילים מלפניו ומאחריו הלכו הרבנים, ראשי-הדתות והקונסולים. הוא היה רכוב על סוס לבן ולבוש גלימה רשמית מרוקמת זהב וחבוש מצנפת יקרה.
בירושלים יסד בכספו ישיבה בשם "חסד ואמת" ובה הגה בתורה עם הרבה מחכמי העיר. אולם, כאמור, לא רק לקיים את מצוות העליה לארץ היתה מטרתו, הוא חשב לפעול ולעשות למען בנין הארץ. אין פלא איפוא שר' צבי קלישר ראה בו כאיש המוכשר לנהל את החברה לרכישת קרקעות בא"י ור' יקיר הועמד בראש המפעל. תפקיד החברה היה גם למסור את הקרקעות ליהודים שיקימו עליהן יישובים חקלאיים עבריים. לתכלית זו נסע בלווית העסקן ר"ז הויזדורף ליריחו. באותו פרק זמן הביא גם הצעה שניה לפני הרב קלישר לרכוש חלקת אדמה גדולה בקרבת יפו. אז התאספו ראשי החברות ליישוב א"י בגרמניה ושלחו להרב גירון חלק גדול מהכסף כדמי קדימה. ליתר בטחון בקשו שהדבר יגמר באמצעות הקונסול הפרוסי. סמוך לכן התכונן לרכוש שטח אדמה בקרבת ירושלים בשביל מאה יהודים מבוקרשט (רומניה). אולם פתאום, בי"ז שבט תרל"ד, שבק חיים והוא בראשית פעולותיו.
חמדה גלעדי (פוגלסון)
בת מיכאל רובינשטיין, סוחר עשיר ומצאצאי ר' וולוולה מבלטה. - נולדה ב-15 בינואר 1892 באומן, פלך קיוב (אוקראינה).
נתחנכה בגימנסיה ואחר כך עברה ללמוד באוניברסיטה האודיסאית בפקולטה להיסטוריה ופילולוגיה.
בגיל צעיר נמשכה לציונות, ופעלה הרבה להפצת הרעיון הציוני בין הסטודנטיות היהודיות שבאוניברסיטת אודיסה.
בשנת 1919 באה עם בעלה (ד"ר מרדכי גלעדי) לארץ-ישראל.
בבואה ארצה היה מצבה המשפטי של האשה עלוב מאד, הישוב החרדי נלחם מלחמת תנופה נגד מתן זכות בחירה אקטיבית ופסיבית לאשה, והיא אחת הראשונות, שהניחה את היסוד ל"התאחדות נשים לשווי זכויות".
כציונית נלהבת נכנסה בכל חום מרצה לועד להשלטת השפה העברית, לועד למען תוצרת הארץ וגם נבחרה לשופטת במשפט השלום העברי והיא עומדת בתפקידה זה 18 שנה.
בשנת 1936 נאסרה בשעת השתתפותה בהפגנה נגד ממשלת המנדט, והיתה האשה הראשונה בכל ארץ-ישראל שנאסרה בעוון מלחמתה לציונות שלמה.
ממיסדות ויושבת ראש של "ברית נשים לאומיות", וחברת המרכז של "התאחדות נשים לשווי זכויות", השתתפה במורשון של הצ"ח בתור חברת המורשון ופעילה מאד בועד להגנת כבוד בת ישראל.
פירסמה מאמרים בעתונות על נושאים אקטואליים.