השתתף בארגון החיילים העברים המשוחררים משתתפי מלחמת העולם הראשונה בגדודים העברים ונבחר לנשיאו.
יזם ופעל ביסוד "מגן דוד אדום" בתל-אביב ובשנת תר"ץ נבחר לנשיאו. השקיע עבודה רבה בפיתוח רשת של אגודות "מגן דוד אדום" בשאר המקומות בארץ ובליכודן בארגון ארצי ומשנת תרצ"ו ואילך הוא יו"ר הועד הארצי של האגודות העבריות לעזרה ראשונה. כן יזם וארגן תנועה של תורמי-דם מתנדבים. פרסם חוברת תעמולה והסברה על "מגן דוד אדום ותפקידי האשה בו".
בשנים שקדמו למלחמת-העולם השנית עורר לארגון ההתגוננות האזרחית למקרה שתפרוץ מלחמה, כפי שנעשה הדבר בארצות אירופה, ואף פרסם בתרצ"ח, בהוצאת ארגון החיילים המשוחררים, חוברת על דרכי ההתגוננות נגד התקפות מהאויר, ובשנות המלחמה היה מראשי הפעילים בשרותי ההתגוננות האזרחית.
צאצאיו: נתניה ואביגדור (ויקטור) (עו"ד מתמחה בבאר באנגליה).
אליעזר לוונברג
נולד בעיירה שאד, מחוז טלז', פלך קובנה (ליטא), בשנת תרי"ח (1858), לאביו אלכסנדר זיסל (תלמידחכם מובהק ורופא בלי תואר דוקטור, אך ידע את הרפואה להלכה ולמעשה, וכן ידע לטינית על בוריה ועוד כמה שפות). למד בחדרים ובישיבות מיר וטלז. השתוקק מילדותו לארץ-ישראל ובבחרותו הגיעו אליו הדי התעמולה לישוב ארץ-ישראל על יסוד חקלאות ומלאכה. בן 17 עזב את הישיבה ועל אף התנגדות אביו ומשפחתו למד את מלאכת הנפחות והמסגרות, ומשום כך הוכרח לעזוב את בית אביו. אחיו הגדולים, שלא רצו לשרת את הצאר בצבא, יצאו לאמריקה. הראשון יצא ביזמת עצמו ואח"כ עזר לשני לבוא אחריו, וכן השני לשלישי. גם לו שלחו האחים כרטיס-אניה לניו-יורק על סף הגיעו לגיל חובת הצבא, אך הוא החזיר להם את הכרטיס והודיעם שפניו מועדות לא לאמריקה אלא לארץ-ישראל. גמר בנפשו לשרת בצבא הרוסי כשיגיע תורו אבל היה חשש, שבהיות אביו הרופא ביחסים טובים עם הרופא הצבאי יפסול אותו זה בבדיקה הרפואית כבלתי-מוכשר מבחינה גופנית, אך כשהתיצב לבדיקה הודיע מיד, שהוא בריא ושלם ולא חלה מעולם, וכך הוכרח הרופא הצבאי להסכים לגיוסו לצבא. הצטיין בשרותו בסדר ובמשמעת והועלה לדרגת סגן-קצין (דרגה שרק יהודים מעטים הגיעו אליה בצבא הצארי). שרת במשך חמש שנים בגדוד שחנה במבצר קובנה, היה מבאי-ביתו הקבועים של הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור , רבה של קובנה, הביא לפניו את משאלותיהם וצרכיהם של חבריו החיילים היהודים בדבר מזון כשר ושיפור היחס כלפיהם, והרב, שהיה מכובד ובעל השפעה בחוגי השלטון הצבאי והאזרחי, היה משתדל לשפר את חיי החיילים היהודים בחומר וברוח בהתאם לעצותיו של סגן-הקצין היהודי.
כשגמר את שרותו בצבא נשא לאשה את הינדה בת ר' אפרים מובשוביץ מוועקשנה והתנה עמה מראש, שהוא נושאה על מנת שבבוא האפשרות הראשונה יעלו לארץ-ישראל.
בשנת תרמ"ז עלה ארצה לבדו, על אף התנגדות והפרעות מצד משפחת אשתו, ונתקבל לעבודה מקצועית מטעם פקידות הבארון רוטשילד בזכרון יעקב. תנאי החיים לא היו נוחים, אף על פי כן הודיע לאשתו, שעליה לבוא אחריו כפי שהתנו ביניהם מראש, ואם לאו מוכן הוא לשלוח גט פיטורין. אז החליטו הוריה לחסל את עסקיהם ועלו ארצה עם בתם.
כשנה עבד בזכרון יעקב ואח"כ הועבר לעבוד בראש-פנה ושם נשאר שנים רבות בשרות הפקידות של הבארון ואח"כ של יק"א. כשגאל הבארון בתרנ"ו קרקעות בגולן (ממזרח לירדן, בשטח סוריה כיום) והחל ליסד שם מושבות, התנדב בין הראשונים לעלות על הקרקע בגולן, על אף התנאים הגרועים של מחלות בלי עזרה רפואית ומצב בטחון פרוע והיה שם כשנתים, עד לגירוש המתנחלים היהודים מהגולן. כן השתתף בגאולת קרקעות בכפר-סבא, באדמת רפיח בנגב (ב-1912) ובשרונה שליד יבנאל (ב-1913).
קרוב לשלשים שנה ישב בראש פנה. התמסר לביסוס ישיבת בר יוחאי ומושב זקנים במירון, מושב זקנים בצפת, השתתף ביסוד לשכת "בני ברית" בצפת, וקיים בביתו מצות הכנסת אורחים ביד נדיבה לחכמי ירושלים וצפת ואף לסתם יהודים עוברי אורח.
עם פרוץ מלחמת-העולם הראשונה ב-1914 עבר לטבריה. התמסר לעבודת העזרה והסידור הכלכלי לפליטים ולמגורשים מיפו ומהדרום. יסד יחד עם מר מיזל, לפנים אכר ביבנאל, בית הכנסת אורחים, ארגן את החברה קדישא בטבריה, פעל והפעיל בכל מעשה צבורי לטובת הישוב הישן והחדש בלי הפליה ונתחבב על בל יודעיו היהודים והנכרים. כשבנה לו בית בטבריה הקדיש בו דירה אחת שתנתן לתלמיד-חכם לדור בה בלי תשלום.