שהשתכר ממתן שיעורים. בהדרכת שטרוק הצטרף להסתדרות "המזרחי" והיה פעיל בה בגרמניה, ארגן אותה מחדש וב-1920 נבחר לנשיאה. כן עסק בעבודות הפוליטיות והארגוניות הכלליות של ההסתדרות הציונית. מאז סוף מלחמת-העולם הראשונה השתתף בכל הקונגרסים הציוניים, חוץ מ-1939. ב-1920 נבחר לחבר הועדה הכלכלית-הפיננסית המתמדת שליד ההנהלה הציונית ופעל בה במשך כל זמן קיומה, וכן נבחר אז להנהלת קרן היסוד מיד אחרי יצירתה ונשאר בתפקיד זה בלי הפסקה. ב-1921 נבחר לעו"ד הקונגרס ומילא תפקיד זה עד 1938.
עלה ארצה מגרמניה ביוני 1933, עבר את הבחינות הממשלתיות לעורכי-דין זרים, קיבל רשיון להופיע בבתי-המשפט בארץ ועד אמצע 1938 היה עורך-דין בחיפה. אז נתמנה לסגן-יו"ר ההנהלה של בנק אנגלו-פלשתינה, התפטר מתפקידו כעו"ד הקונגרס, התישב בתל-אביב והיה מנהל בפועל את עניני הבנק יחד עם מר ז. הופיין. אחר שמר הופיין יצא לפנסיה נתמנה מה-1 ביולי 1947 למנהל הכללי של הבנק בארץ-ישראל.
בפעילותו הצבורית בארץ נשאר חבר ב"מזרחי'', אך התמסר בעיקר לענינים הנוגעים לכלל הישוב. הוא ממלא את תפקידיו כיו"ר הנהלת "כופר הישוב", כמארגן מגבית ההתגייסות (ב-1942), שהתפתחה אח"כ ל"מגבית ההתגייסות וההצלה" ובסוף קיבלה עליה אף את ארגון העזרה לחיילים המשוחררים, ומשמש בתפקיד יו"ר הנשיאות של המגבית מיום הוסדה. השתתף ביסוד כפר הנוער הדתי שליד כפר-חסידים והמשיך לפעול למענו בתור יו"ר ההנהלה.
עבודתו הספרותית כוללת: חוברת על העקרונות היסודיים של קרן היסוד (הופיעה בעברית, אנגלית וספרדית), ספר "אורתודוכסיה וציונות" (בגרמנית, הופיעה בגרמניה ב-1923), חוברת בשם "מכתב לידיד אנגלי" (הסברת הצדק שבתביעה הציונית של עם ישראל, הופיעה באנגלית) וחוברת "חנוך לאמונה", שהופיעה בסדרת הספרים למדריכים בארגוני הנוער הדתי.
בקונגרס הכ"ב (תש"ז) נבחר ליו"ר בית משפט הקונגרס.
חיים טפר
נולד בסמיאטיץ, פלך גרודנה, בי"ח תמוז תרכ"ד (1864). אביו, אברהם , היה בנאי, ולאחר שנתן לבנו חנוך ראשון ב"חדר" העבירו למלאכה ולימדו את אומנותו הוא.
בתרמ"א, בימי הפרעות ברוסיה, היגר לאנגליה ועסק שם במלאכת הבנאות. אבל כעבור זמן קצר חזר לעיירתו.
בתר"ן, כאשר המושבות פתח-תקוה, ראשון-לציון, עקרון וגדרה כבר עמדו על תלן, והדן הגיע עד רוסיה, והוא אז תושב מזריטש, החליט לעלות ארצה ולסלול את הדרך לעלית משפחתו הענפה.
בעברו את אודיסה ביקר אצל מ. ל. לילינבלום וביקשו לתת לו המלצה מתאימה כדי שיוכל להסתדר במקצועו בארץ. חובבי ציון חששו אז מפני עליה מבוהלת ולכן ניסה לילינבלום לשדלו שיחזור בו. משנוכח כי לא יזיזו מהחלטתו נתן לו מכתב-המלצה לה' פפירמייסטר, המהנדס אשר בנה את בית-הכנסת הגדול בראשון-לציון ואת בית-הממשלה ביפו.
בבואו ארצה עלה לירושלים ושם נצטרף לבנאים העבריים המעטים. כעבור חדשים אחדים הגיעו ארצה גם הוריו ובני-משפחתו. אז עזב את ירושלים וכולם יחד עברו לרמלה, בה התגוררו גם מספר פועלים יהודיים, מהם כאלה שעבדו קודם בביהח''ר לשמנים מיסודו של יוסף פיינברג לאחר גירושו מראשון-לציון. חמש שנים גר ברמלה, בשכונה "מוסקוביה". משם היה מכתת את רגליו מדי יום ביומו לראשון-לציון, לרחובות ולואדיחנין - לעבודה. בראשון-לציון בנה את הבית הראשון, שנמסר ליהודים לבנייה ע"י פקידי הבארון - "בית האדמיניסטרציה".
בבואו ארצה שימש גם בא-כוחם של קבוצת יהודים ממזריטש, שביקשו ממנו לקנות קרקע בשבילם. למטרה זו סייר את קדש נפתלי שבגליל העליון, אבל הקנייה לא יצאה לפועל.
עם יסודה של חדרה עבר לשם והיה בין הראשונים שהכשירו את ה"חאן" לבית-מגורים. אבל הקדחת הצהובה דבקה בו ומחוסר-הכרה הובא לירושלים במקום ששכב חדשים אחדים עד שהבריא.
בתרנ"ה קנה חלקת אדמה על יד הכפר ואדי חנין במקום שנוסדה אח"כ נס-ציונה. חלקתו לא נתנה לו די מחיתו ולכן המשיך לעבוד במקצוע הבנין. השתתף בבניית היקבים הגדולים בראשון-לציון וזכרון יעקב וביהח"ר הראשון של "שמן" בחיפה. במרוצת הימים הפך לקבלן של הממשלה הטורקית בארץ וחפר בארות בשבילה בבאר-שבע. שם התקין משאבה ומנוע לבאר הקדומה הנודעת בשם "באר אברהם אבינו".
יזם את בנין בית הכנסת הגדול בנס-ציונה. בידים ריקות ובלי כל אמצעים ניגש לעבודה והדביק בהתלהבותו את האחרים וכך קם הבית על תלו. ביזמתו סודר ושופר גם בית-העלמין המקומי.