הקרובה, ודיזנגוף מינהו לסגנו בניהול המפעל. כשנסגר ביהח"ר הניח דיזנגוף בידו את חיסול המפעל. אח"כ נבחר חיותמן יחד עם בני אכרים ופועלים ותיקים להתישבות במושבה החדשה שיסד הבארון בגליל העליון (תרנ"ו), היא מתולה. כאן עבד את האדמה במשך שמונה שנים בתלאות ובמחסור ובסכנות מתמידות בשל איבת הדרוזים והתקפותיהם. באותו זמן התקרב אל יהושע אוסוביצקי הפקיד הראשי של הבארון במושבות הגליל, המריצו ועזר לו בגאולת שטחי-קרקע רבים בגליל, כי בינתים למד את השפה והמנהגים של הערבים וידע אותם כיליד הארץ.
בתרס"ד עבר ליפו כסוכן ראשי של חברת "סינגר" להפצת מכונות-תפירה, ועם התחלת העליה השניה כבר היד, בית-מסחרו לשכת-מודיעין ועזרה לעולים החדשים ובית-ועד לתושבים הותיקים. השתתף בכל הפעולות לחיזוק העדה היהודית ולקיום מוסדותיה ועזר להשכנת השלום בקהלה. היה מהראשונים שהגו את הרעיון בדבר יסוד שכונה עברית חדישה מחוץ ליפו, מראשוני המיסדים של חברת "אחוזת בית" שיסדה את תל-אביב ובהשפעתו משך רבים להצטרף לחברה והתמסר בדבקות חסידית לבנין השכונה, ואף היה בין הראשונים שבנו את ביתם בתל-אביב. היה ממיסדי לשכת-המודיעין הראשונה של מנחם שיינקין שמטרתה היתה לעזור לעולים החדשים בעצה ובהדרכה והמשיך לעסוק בגאולת קרקעות. עם כל מסירותו לתל-אביב היה מסור לבנין הארץ גם במקומות אחרים, וכשנודע למיסדי ת"א, שהסכום שהוקצב להם להלואה מאת הקרן הקימת (שהוא השתתף בהשתדלות להשגתה) יופחת כי צריך להלוות גם לקבוצת בוני בתים בחיפה, השקיט את הרוגז של חבריו ב"אחוזת בית", באמרו שגם חיפה היא בארץ-ישראל וגם שם צריך לחזק את הישוב העברי. כן השתתף כחבר במיסדר "המכבים הקדמונים" בפעולות להרחבת הישוב החקלאי בארץ, וכחבר לשכת בני ברית "שער ציון" עזר בכל המפעלים לטובת הישוב והתושבים בחומר וברוח. היה מיוזמיה ומיסדיה של שכונת נוה שאנן בתל-אביב והשתתף ביסוד שבונות אחדות בסביבה, קנה שטחים גדולים מאדמת הכפר ספוריה ועזר בכך להרחבת שטח ראשון לציון. השתתף ביסוד, בנק "קופת עם" והבטחון ההדדי ועוד. בשנותיו האחרונות יזם עוד כמה וכמה פעולות להרחבת העיר תל-אביב ולארגון התישבות חקלאית עממית.
כתב מאמרים ב"הצבי" וב"דאר היום" בשאלות ישוביות וזכרונות מימי בראשית של הישוב.
נפטר בת"א ביום כ"ב סיון תרצ"ח ונקבר בבית הקברות הישן.
אשתו נפטרה בתל-אביב, ט' אב ת"ש (13.8.40).
צאצאיו: זכריה; בן-ציון; זרובבל (ז''ל); חגי; שול מית (ז"ל); גאולה אשת מאיר הולצר; יהודה; הרצל.
דוד מטלון
נולד ביפו, בשנת תר"ל (1870), לאביו אברהם (סוחר בתבואות ופרדסן, בן מאיר , שעלה מבגדאד בשנת תקע"ח, היה בין הראשונים לחידוש ישוב יהודי ביפו, ובהש תדלותו נרכשה "חצר היהודים", "דיר אל-יהוד", בעיר העתיקה ביפו בתרומת הבנקאי ישעיה אג'ימן מאיסטמבול).
למד בתלמוד-תורה שיסדה העדה הספרדית הקטנה ביפו, מפי הרב יוסף שמחון , ואח"כ השתלם בהשכלה כללית באוניברסיטה הצרפתית בבירות. משחזר ארצה עסק בחלפנות וביצוא תפוחי-זהב לחו"ל מפרדסי המשפחה שניהל אותם וגם מפרדסים אחרים.
נשא לאשה את ויקטוריה בת חיים שומלא. לרגל עסקיו עשה כמה שנים בארצות אמריקה הדרומית ובזאנזיבאר שבמזרח-אפריקה.
נבחר לסגן ראש עירית יפו ועמד על המשמר לרסן את מזימות ראש-העיר עומר אל-ביטאר נגד היהודים.
נתקבל לשרות הממשלה הטורקית במחלקת-הכספים המחוזית ביפו. הודות לתפקידו זה הושאר בעיר בשרות הממשלה בעת הגירוש הכללי מיפו ומתל-אביב במלחמתהעולם הראשונה, באביב תרע"ז, ובשנות המלחמה השתמש בקשריו עם אנשי השלטון לרכך את גזירותיו על היהודים ולהביא הקלות לנאסרים על "עבירות פוליטיות" והפרת חומרות-מלחמה מטורפות, וכן למגויסים לצבא ולעבודת-כפיה.
כשהקיפה פלוגת צבא טורקי את בית-הכנסת הגדול בפתח-תקוה במלחמה ההיא, לחפש "פרארים" (עריקים ומשתמטים) ולצוד יהודים למלא את השורות המתרוקנות של הצבא, עלה בידו לשחד את הקצין מפקד הפלוגה שיסתלק עם אנשיו מבלי לבצע את ציד היהודים.
אחרי המלחמה המשיך לשרת כמפקח במחלקת הכספים המחוזית תחת השלטון הבריטי.
נפטר בתל-אביב, ט' אב תרפ"ה, ונקבר בבית-העלמין הישן.
צאצאיו: אברהם (אלברט); יצחק; יעקב; יוסף; בנימין (בעלי הפירמה "אחים מטלון"); אסתר אשת שמעון בוזגלו; רנה אשת סובחי כבזו .