במקום על שפת המדבר. אך מטעמים מדיניים לא יכלה התכנית להגיע לידי הגשמה.
נוסף על כתיבתו הפובליציסטית היה כותב גם שירים בשפה תנ"כית יפה. ביחוד הכין את השירים שהגישה העדה למלכים, לבני מלכים ולשרים יהודים גדולים בעת ביקורם בירושלים. (אוסף משיריו יצא בחוברת קכ"ג של "מגנזי ירושלים" ע"י ר' פנחס בן צבי גראייבסקי, ירושלים תרצ"ז).
נפטר בירושלים, י"ב חשון תרע"ג. רעיתו פרומה האריכה ימים עד 93 שנים, זכתה לראות את הדור הרביעי של צאצאיה ונפטרה בביתה בנחלת שבעה, י"ב תשרי תרפ"ח.
בניו: יוחנן דוד, טוביה, אריה ליב, מרדכי וחיים. בנותיו: צפורה אשת העסקן משה גודל לוין, אסתר אשת ראובן ידידיה (גוטפריד) ז"ל.
הרב משה נחמיה כהנוב (הרב מחסלביץ)
נולד בעיירה קוסטיוקוביץ', רוסיה הלבנה, בשנת תקע"ז (1817), לאביו ר' משולם פייבוש. למד בחדר ובישיבה ובעודנו נער נתפרסם בשקידתו ובידיעותיו הרבות בתורה. אחרי מלאות לו י"ד שנה לקח אותו ר' אליהו מעשירי העיירה פטרוביץ', לחתן לבתו, ובמלאות לו ט"ו שנה הוכנס לחופה ולפי התנאים היה צריך לשבת שנים אחדות סמוך על שלחן חותנו ולהמשיך בלימוד. אף הוא לא מצא את סיפוקו בלימוד ביחידות והרגיש צורך ללמוד במרכז של תורה, מפי גדולי התורה. חדשים מעטים אחרי החתונה ברח בהחבא מבית חותנו, בהסכמת אשתו ובעזרתה, ונסע לוילנה. לאחר חצי שנה בא הביתה לברית-המילה של בנו בכורו אברהם יעקב וחזר ללמוד בוילנה עוד שנתים וחצי ואז חזר מלא וגדוש תורה ומוסמך להוראה, ומיד נתמנה למורה-הוראה וסגן-הרב בעיירה של מושב חותנו, והוא אז בן י"ח. לאחר שנים אחדות נבחר לרב בעיר חסלביץ', שהיתר, מפורסמת כעיר מלאה חכמי תורה, ורבניה נמנו על גדולי התורה ברוסיה, ולמרות גילו הצעיר התאים למשרה רבת הדרישות והאחריות.
בסוף שנת תרכ"ד עלה ארצה בנסיעה שארכה ששה חדשים, השתקע בירושלים ונתמנה לראש הישיבה והתלמוד-תורה "עץ חיים" וגם בירושלים נחשב בין גדולי הרבנים. בתפקידו כראש הישיבה לא הסתפק בהרצאת שיעורים, אלא התמסר גם לחינוך תלמידיו ברוח האהבה לקדשי ישראל ולארץ הקודש ובחכמת-חיים וסוהר המדות, ורבים מבני הישוב הישן, שתפסו עמדות חשובות בבנין הישוב החדש בכל ענפי החיים, קבלו ממנו את חינוכם והדרכתם.
בשנת תרל"ו נסע לוינה ולקארלסבאד לשם ריפוי ומשם נסע לחסלביץ' לבקר את בניו ואת קהלתולשעבר. בדרכו חזרה לירושלים לקח עמו את נכדו שרגא פייבל בן בנו בכורו אברהם יעקב, הפליגו באניה הרוסית האחרונה שלפני פרוץ מלחמת רוסיהטורקיה 78-1877, הגיעו ליפו בראש-חודש כסלו תרל"ז ונסעו לירושלים.
הרב כהנוב התענין בצרכי צבור. יסד את גמילות-חסד הגדולה בירושלים. פתב מאמרים בעתון "יהודה וירושלים" בדבר הצורך ביסוד חברה להזרמת מים לירושלים, יסוד בנק עברי ומפעלי תעשיה ליצור נייר ועוד (בחוברות ט', י', י"א, שנה א'), כדי לספק עבודה לתושבי ירושלים ולפתח בה חיים כלכליים לפרנסת המונים. הו,א נעתר להצעת סיר משה מונטיפיורי בדבר הצורך ללמד לנערים את שפת המדינה (ערבית) והתקין שיעורים לערבית בשביל תלמידי התלמוד-תורה, שלפי התקדמותם המעטה בלימודי התורה נועדו ללמוד מלאכה. אך בגלל התקפת הקנאים עליו הוכרח לבטל את השיעורים הללו. באותו זמן שלח הרב למונטיפיורי תזכיר גדול לבקש את עזרתו לסידור אספקת מים לעיר הקודש, אך מאחר שבוטלו השיעורים, שנוסדו ביזמת מונטיפיורי וכסף התמיכה ששלח למטרה זו הוחזר לו בצורה מעליבה, מנע את עזרתו בענין אספקת המים.
הרב כהנוב השתתף בהרחבת הישוב מחוץ לחומה. בנה לו בית בשכונת נחלת שבעה. אך בהיותו קשור למקום עבודתו בישיבה בעיר העתיקה, ולעת זקנה קשתה עליו ההליכה יום יום אל השכונה הרחוקה (לפי מושגי הזמן ההוא), השכיר את הבית, רק חדר אחד השאיר לעצמו ובימות הקיץ היה יוצא ללון שלש פעמים בשבוע בביתו אשר בשכונה שהיתה אז במרחב ריק מבנינים ואוירה היה טוב בהרבה מבתוך העיר.
בבית המדרש ובישיבה היה כל היום מעוטר בתפילין ודיבר רק בלשון הקודש (ובזה קדם לאלי עזר בן-יהודה ), רק בשעת הדחק היה נעזר במלים אידיות, ובשבת ויום-טוב היה מדבר עברית גם בביתו. אך בשעוריו והרצאותיו בישיבה היה מדבר אידית, להקל על שומעיו את הבנת דבריו.
גם כדרשן וכסופר היה מפורסם לשבח. חיבר ספרים בהלכה, באגדה ובמחשבה הישראלית, ואלה הם: "אבל משה", "ארץ חפץ", הספר על ר' ישעיה שור, "חוקות עולם", "מי מנוחות", "נופת צופים" (פירוש על אגדות התלמוד), "נתיבות השלום" (על "חושן משפט"), "פלגי מים", "שאלו שלום ירושלים", "שנת השבע", "שפתי ישנים". הניח אחריו כתבי יד בחידושי תורה בענפים שונים. מקצתם שמורים בספריה הלאומית והאוניברסיטאית ומקצתם בידי נכדו ר' ברוך לבל. בשנותיו האחרונות סבל יסורים רבים ממחלתו, אך התחזק והמשיך למלא את תפקידו. כשהרגיש כי קצו קרוב צוד, שלא יספידוהו ולא יכתבו תוארים על מצבתו.
נפטר בירושלים, ח' סיון תרמ"ז, ונקבר בשורה ז' בהר הזיתים.