ברצינות-שבקדושה כזו התיחס לכל דבר, שלפי הכרתו ראה אותו חובה לעצמו. וכשהגיע בעודו אברך צעיר לידי הכרה, ש"הדיבור בלשון זרה מטמא את השפתים", החל לדבר עם בני ביתו ועם אחרים, ואף עם תלמידיו, רק בלשון הקודש ובמשך כארבעים שנה עד יום מותו לא הוציא מפיו שום מלה זרה. וכן היה דורש מאחרים שידברו בלשון הקודש ושלא יביאו את משפטיהם לערכאות אלא לדיני ישראל. לפי דבריו נתגלה לו מן השמים, שאם כל היהודים ידברו בלשון הקודש, תבוא הגאולה.
גם את "טומאת ארץ העמים" לא יכול לשאת ובשנת תרמ"ו עלה ארצה עם אשתו ושבעה ילדים (מתוך 16 ילדים שנולדו לו מאשתו האחת) והתישב בשכונת מאה שערים בירושלים. (כמה מבניו הגרו לאנגליה ולדרום-אפריקה ושלש מבנותיו השיא בארץ, להמדפיס שמואל שיינבוים, לאליעזר אטינגר בירושלים ולרוקח יוסף בן אליהו גולדברג בתל-אביב). בירושלים קבע לו מקום בבית-הכנסת "בית יעקב" שבשכונת מאה שערים ליד הדלת בקרבת החלון האחרון והיה הוגה בתורה ימים ולילות ופרנסתו באה לו בדוחק מתמיכת בני משפחתו שבחו"ל. היה גם בעל-קריאה מצוין וקורא בשבתות בבית-הכנסת שבשכונת בית יעקב. הוא היה בעל מזג טוב ומסביר פנים לכל אדם, אך כשדיברו אידית אליו, ואפילו בקרבתו, לא יכול לסבול. אפילו את השמות הגלותיים של בנותיו שינה לעבריים, והיה מדבר עם כל אדם עברית (במבטא אשכנזי), ואפילו זקני הרבנים ידעו, שעם ר' יעקב יש לדבר אך ורק בלשון הקודש וכולם הוקירוהו בתור צדיק תמים וחסיד. היה ידוע בירושלים בשמות "ר' יעקב קאלוואריער" (על שם עיר מגוריו לפני בואו ארצה) וגם "דער לשון-קודש'ניק" (בגלל דבקותו המוחלטת בלשון העברית בדיבורו בכל עת) והוא עצמו, שגם אביו וגם אבי-אביו היו שמותיהם יהודה, היה חותם: יעקב בן יהודה בן יהודה, וכן היה נוהג לקרוא גם לאחרים רק בשמות אבותיהם בעברית, לבל יעלה שםמשפחה לועזי על שפתיו.
פעם בערב-חג הלך כרגיל לבקר את הרב דיסקין, וזה שכח שעם ר' יעקב יש לדבר רק בלשון הקודש ופנה אליו באידית : "ר' יעקב, וואס מאכט איר ?" השיב לו ר' יעקב ב"לשון נופל על לשון": "חס וחלילה, רבי, אינני חוטא ואינני מחטיא..." (כאילו במקום "מאכט איר" קלטו אזניו את המלה "מחטיא"). שאר הנוכחים באותו מעמד נרגזו על לשון-החידוד כלפי הרב, שיש בה כעין קלות-ראש כנגדו, אך הרב השקיט אותם באמרו: - כוונתו לשם שמים...
הוא נזהר לא לעבור לפני בית-יראה וכל מקום שצלב זקוף עליו, כי ראה בכך פגם בקדושת הנוף הארצישראלי. בהתרחקותו מה"שתי וערב" הפליג עד כדי כך, שבלכתו לשער יפו מצד רחוב יפו לא רצה לעבור את הרחוב ליד מלון קמיניץ (במקום שהיה אח"כ הדואר הישן), כי שם מצטלב הרחוב בשני רחובות היוצאים ממנו ימינה ושמאלה בצורת צלב, והעדיף ללכת בעקיפין דרך סמטאות, ובלבד שלא יעבור שם...
את התחדשות הישוב החקלאי בארץ ואת הופעת הציונות המדינית ראה כ"אתחלתא דגאולה". ימי ביקורו של הרצל בירושלים היו לו ימי חג ולא אמר בהם "תחנון", וכשהגיעה השמועה לירושלים על ריקוד בחורים ובחורות יחד, והקנאים כבר רצו להכריז עליהם "חרם", דרש להתנהג עמהם ביד רכה, כי הם ממלאים שליחות קדושה בעבודה בארץ הקודש.
לפעמים היה עולה על הבמה ודורש דרשות נפלאות מעמיקות הגות ורחבות מעוף בשטחי ההלכה, האגדה והמחשבה הדתית. אך בגלל לשונו העברית לא רצו לשמוע את דבריו, ולכן - כפי שהוא מתנצל בהקדמה לספרו - ראה הכרח להוציא את דרשותיו בספר בשם "תורת חסד" (ירושלים תרנ"ט). כן הניח אחריו בכתביד פירוש מאיר-עינים על תכנית בית-המקדש שבספר יחזקאל.
נפטר בירושלים ביום כ"ז כסלו תרס''א.
הרב אליהו משה פאניז
'
יל
נולד בירושלים, ט"ו בשבט תר"י (1850), לאביו הרב יהודה בכר ישראל, בן אחותו ובן-ביתו של הראשון-לציון רבי רפאל מאיר פאניז'יל , מחבר הספר "לב מרפא" (ואשר על כן נקרא בשם-המשפחה של דודו זה, מגדלו ומחנכו מילדותו, מאז מות אביו הרב ישראל בכר יהודה), ולאמו ריקה לבית אלבו, מגזע ר' יוסף אלבו בעל "העיקרים". למד בילדותו בבית דודו הראשל"צ ומפי אביו שהיה מורה מפורסם בזמנו. בן שבע נכנס ללמוד בבית-הספר למל, שהיה אז תחת פיקוח רבני הספרדים והראשל"צ בראשם ואביו היה בו מורה ראשי. בן ט"ו החל ללמוד בישיבתו הפרטית של הראשל"צ הרב רפאל מאיר וזה העלוהו לדרגה גבוהה בידיעת התורה עד לסמיכה לרבנות. בן י"ז נשא את בת אחות אמו, שרה ג'וליה לבית עייאש , והמשיך לשקוד יומם ולילה על לימוד התורה. הצטיין כדרשן וכחזן בעל קול נעים.