הוסמך לד"ר לרפואה והחל מבסס את מעמדו בפרקטיקה משגשגת ברובע העשירים במערבה של ברלין.
עוד בהיותו סטודנט התקרב ברוחו אל היהדות בהשפעת מרטין בובר שבכתב (בספריו ובמאמריו בירחונו "דר יודה") ושבעל פה וב-1914 ביקר בארץ-ישראל.
בשנות מלחמת-העולם הראשונה נתן את דעתו על הצורך בשיפור רמתם האנושית של ילדי העוני היהודים מבני המהגרים מארצות מזרח אירופה, שהתגוררו ברחוב גרנאדירשטראסע ובסביבתו, המתרוצצים ברחוב עזובים ומוזנחים ועם התבגרותם יש והם תועים לדרך הניוון והפשע, - והחליט לעזוב את הפרקטיקה הרפואית המעשירה ולהתמסר כולו למשימה זו: להקים מעפר בני דלות. הוא ריכז סביבו כמה צעירים אידיאליסטים, שכר חדר בשכונת העוני של יהודי המזרח, אסף ילדים מוזנחים ויתומים מהשכונה והחל לחנכם, וכדי שתהיה שפה משותפת למחנכים ולחניכים למדו הוא ועוזריו את השפה האידית ודקדוקה מתוך ספר הלימוד שחיבר ד"ר נתן בירנבוים . וכדי להציל ממדרון הירידה את הצעירים המתבגרים, שהחלו מקננים בבתי-הקפה של השכבות הסוטות לדרכי העבריינות, הלך שמה הוא ועוזריו, קשרו יחסי ידידות עם הצעירים הללו, ובשיטות פיתוי "מיסיונרי" משכו אותם ל"פולקסהיים" (בית העם), שנוסד בעזרתם ב-1916, בו קיבלו טיפול תרבותי-סוציאלי והוחזרו למוטב.
ב-1920 נענה להזמנת המיניסטר לעניני היהודים בממשלת ליטא, ד"ר מנחם (מכס) סוליאלי (אז סולובייצ'יק) לנהל פעולה חינוכית-סוציאלית-רפואית בקרב ילדי העוני בקובנה. שם אסף ילדים מן "המלאי המוכן" ובמשך הזמן נוספו ילדי המשפחות מפליטי המלחמה שחזרו מרוסיה לליטא ולא בנקל יכלו להסתדר מחדש, והוא החליט להעלות את הילדים לארץ-ולחנכם לחיי כפר בארץ.
בקובנה נשא לאשה את הרופאה ד''ר רבקה בת זלמן קליבנסקי, בת המקום, שעזרה לו בריפוי ילדי מוסדו.
ב-1925 בא לארץ לעשות את הסידורים הראשונים להעברת המוסד לכאן, וב-1926 עלה עמהם (כשעברו ברכבת בברלין יצא הפרופ' אלברט איינשטיין, מעריצם של ד"ר להמן ופעולתו, לברך אותם בתחנת הרכבת) והניחו את היסוד לכפר-הנוער בן-שמן, שבמשך השנים קלט ילדים ונוער מארצות שונות וגם מילדי העוני שבארץ, ובהשפעתו האישית השיג מנדיבים וממוסדות בארץ ובארצות אחרות את האמצעים להחזקת הכפר. (איינשטיין שלח למוסד את ה"פלאניטריום" שלו, בו השתמש במחקריו לאישור תורת היחסיות).
על ארבעה דברים העמיד הרופא מברלין את הפעולה החינוכית בבן-שמן: על התורה ועל העבודה, על המוסיקה ועל טיפוח יחסי ידידות עם השכנים הערבים. היה מזמין את הנוער מהכפרים הסמוכים לחגיגות בבן-שמן, יזם כינוסים פדגוגיים משותפים למורים יהודים וערבים (אך השלטונות אסרו כינוסים אלה, כי קירוב הלבבות בין שני העמים לא היה לרצון לשלטון המנדטורי) והנהיג את השפה הערבית כלימוד-חובה בבית-ספרו, וכן יזם וביצע כמה וכמה פעולות-תרבות לטיפוח ההבנה ההדדית ויחסי השכנות הטובה.
ראשי השלטון כפוליטיקנים ראו פעולות אלה לא בעין יפה, אך כאנשי תרבות לא יכלו לא להתפעל מהן, וגם אורחים מחוץ לארץ באו וראו ולבותיהם נכבשו לאהדה ולהוקרה. ומעשה במורה לונדוני, שסיפוריו על מה שראה בבן-שמן הלהיב את תלמידיו עד כדי כך, שחיברו והכינו מישדר ברדיו לילדי בן-שמן והשידור הועבר מלונדון לארץ באמצעות רדיו קהיר.
הוא חינך ל"רליגיוזיות" עמוקה בלא כפיפות עוורת לחוק הדתי, והשתמש גם במוסיקה הקלאסית ובאמנויות היפות לטיפוח הערצת הנשגב ולהפעלתה בנפש במגמה מוסרית יהודית וכלל-אנושית. הוא חינך לאהבת המולדת בלא "שוביניזם" לאומי, ובכל זאת נשפט ונכלא בתור "טרוריסט".
בינואר 1940 ערכו הצבא והמשטרה חיפוש בבן שמן ואחרי עקירת רצפות וחיטוטים בכל סדק ובכל חור מצאו מעט נשק-מגן שהיה הכרחי לבטחונו של הכפר המבודד בסביבה ערבית. הד"ר להמן ועוזריו נאסרו והועמדו למשפט צבאי באשמת החזקת נשק. לחנם הלך הד"ר ורנר סנאטור אל המפקד הצבאי בסרפנד, הציג את עצמו כיושב-ראש הקוראטוריון של בן-שמן ונטל על עצמו את האחריות לנשק, ולחנם הרגיעו את להמן שבודאי ישחררו אותו ואת חבריו בקרוב, באשר לא יכלו לראות אף כבדיחה רעה את להמן נשפט בתור "טרוריסט" במשפט הצבאי שנערך בערב פסח של אותה שנה נדון הד"ר להמן לשבע שנות מאסר ונלקח "לרצות את עוונו" בבית-הסוהר המרכזי בירושלים. גם בהיותו שם בין רוצחים וגנבים (ובימים ההם סיפק הישוב הערבי את "כח האדם" העיקרי למיבצעים פליליים אלה) השתדל לחשוף את נקודות-האור האנושיות באותם יצורים, ואחד מהם, גנב ערבי מכפר סמוך לבן-שמן, שהיה ממונה על ביצוע התספורת לאסירים החדשים, בגזיזת שערות ראשם עד העור, נהג "יוצא מן הכלל" ב"חוואג'ה דוקטור" והבטיח לו בלחישה, שישאיר לו את שערו בגובה שני מילימטרים... הוא כשלעצמו היה מוכן ומזומן לקבל