קיבל חינוך תורני ודתי חסידי, למד בחדרים, ישיבות, ובגימנסיה בוורשה. שירת בצבא הפולני.
התמסר למסחר ולעסקנות ציונית בפדרציה הציונית "מזרחי" ובעיקר היה חבר פעיל ב"צעירי מזרחי" בוורשה.
עלה לארץ בשנת תרפ"ה (1925).
עבד בהתחלה כפועל בנין.
בשנת תר"ץ (1930) נשא לאשה את יהודית בת יעקב אוסטרובסקי. בכפר אריה ובעוד כמה מקומות עבד כעוזר לרופא וכתלמיד בבית מרקחת.
גמר קורס לרוקחים ופתח בית מרקחת בתל-אביב, אך בו-בזמן עסק בעבודה ציבורית. היה פעיל בלשכת "בני-ציון" בתל-אביב, חבר פעיל ב"הפועל המזרחי", ממיסדי "מלוה גאולה", ממיסדי ארגון תורני תרבותי "תבונה" בתל-אביב ושימש כמה שנים כיו"ר, וביתר המוסדות המסונפים לארגון זה.
קובע עיתים לתורה. חבר פעיל של "חוג הרמב"ם" תל-אביב, עוסק בהגשת עזרה לנצרכים צנועים.
צאצאיו: מרדכי יצחק (עו"ד), דבורה (תלמידה) .
הנכדה : צפורה.
ר' שלמה המאירי (מזרחי-ארוזני)
נולד בצפת, י"ז תמוז תרנ"ג (1893).
לאביו מאיר מזרחי-ארזוני ולאמו אסתר בת רחמים מזרחי. אביו מאיר , בגיל י"ג נמלט ברגל מפרס, לאחר שנאשם שם ע"י השלטונות האנטישמיים בהתנכלות לחייו של רודן פרסי שהתעמר ביהודי המדינה. הצליח להגיע לא"י (1906) בלווית אמו לאה, והתישבו בצפת).
קבל חנוך מסורתי. ובמרוצת הזמן למד בכוחות עצמו והפך לבקי בתורה ובהלכה ול"בעל קורא" מוצלח.
בשנת 1913 נשא את פרידה בת יחזקאל כהן-ניסן. יצא בגיל צעיר מאוד לעבודה, מחמת המצוקה הכלכלית של המשפחה. את פרנסתו הוא מצא בייצור גבינות מיוחדות - בנצלו לצורך זאת את כמויות החלב העצומות שהתבזבזו בעשרות כפרי הסביבה. היה מחלוצי הייצור של ה"גבינות הצפתיות" הנודעות לשבח - העשויות ככרות כחושים של גבינה מלוחה. את הגבינה ייצר במו ידיו, בעזרת אשתו, פרידה , מטעמי כשרות.
עשרות שנים כתת רגליו בישובי ההר בגליל, בהופכו את ייצור ה"גבינה הצפתית" לחוקת לחמן של משפחות רבות בעיר.
בהיותו בודד בכפרים הערביים, המציא לעצמו, בגיל י"ג, שיטת כתב מקורית ביותר - הן אותיות והן ספרות חשבון, באמצעותן ניהל שנים רבות בהצלחה את חשבונותיו המסובכים. "תורתו" זאת שינה גם לרבים אחרים תושבי הגליל.
בזכותו הפכה ה"גבינה הצפתית" לשם דבר בארץ וגם מחוצה לה.
הביא לאירגונם של כל הייצרנים הרבים באזור, בפתחו להם שיטת יצור המונית ומשוכללת, לפי כל הכללים ההיגיניים.
על אף עמלו במלאכה - לא שבת מלימוד התורה.
כ-18 שנה שימש גבאי ביהמד"ש של האדמו"ר מאוזריטש זצ"ל בצפת. צעד "מהפכני" זה, כשבן העדה המזררחית אחראי לבית-כנסת אשכנזי (בהתחשב בהלך הרוח העוין ששרר באותה תקופה בין שתי העדות במקום) היה בבחינת רבולוציה בחיי הפרט והכלל בצפת. מה גם שביהמ"ד הנ"ל ששרד לפליטה לאחר הרעש הגדול שפקד את צפת בתקצ"ז (1837) (לפי האגדה חזה האדמו"ר מאוזריטש, בעל המקום, את בוא הרעש ובזכותו ניצל בית-המדרש על כל חוסיו) נחשב למקודש ביותר על העדה האשכנזית. בתשט"ז עמד המקום הקדוש בסכנת התמוטטות, והוא גייס את אונו והונו, וקומם הריסותיו של המקום, בשוקדו לקיום מסורתו המפוארת.
בעקבות כך העתיק המנוח את מקום מגוריו ל"רובע האשכנזי". היה זה תקדים רב-חשיבות למיזוג העדות עוד לפני כ-15 שנה והתקבל בחיבה בקרב העדה האשכנזית.
עקב קשריו המסועפים עם ערביי הסביבה, שימש כמודיע חרוץ ונאמן לארגוני המחתרת. האצ"ל שאב