ד"ר גיאורג (גד) הלפרן
נולד בחורף תרל"ט (1.12.1878) בפינסק שברוסיה. לאביו יוסף (סוחר).
למד בגימנסיה ובאוניברסיטאות: וינה, ברלין, מינכן וב-1903 הוסמך לדוקטור לכלכלה.
נשא לאשה את אמילי לבית למפרט. בנעוריו היה כתב ה"פראנקפורטר צייטונג" ואח"כ מילא תפקיד מינהלי חשוב באחד הקונצרנים הגדולים לנפט בגרמניה (1914-1921).
בנעוריו הצטרף לתנועה הציונית, ולמעלה מ-55 שנה השתתף כמעט בכל הקונגרסים הציוניים, עוד מימי הרצל. נלחם בהצעת-אוגנדה והיה מקורב לפרקציה הדמוקרטית של וייצמן. בשנים מאוחרות יותר היה חבר במועצת הכספים והכלכלה, ובתור כזה היה חבר האכסקוטיבה הציונית.
כל השנים היה גם מפעילי ההסתדרות הציונית בגרמניה.
מאז 1921 היה חבר מועצת המנהלים של "בנק אנגלופלשתינה" ("הבנק הלאומי" נקרא אז בשם זה), ויועצו של וייצמן בעניני כלכלה.
בנאום התכניתי שנשא בקונגרס הציוני ה-14 (וינה, 1925) בשאלות מדיניות הכלכלה וההתישבות הציע וביסס תכניות לעידוד התעשיה ופיתוחה ליצוא, כדי להבריא את המאזן המסחרי של הארץ. אך אז עדיין לא הוכשרו התנאים והמוחות לקבל הלכה-למעשה את שיקוליו, שכיום כבר הנם נחלת הכלל במדיניות הכלכלית של המדינה.
מילא תפקידים מרכזיים בחו"ל ואח"כ בארץ כמנהל "אוצר התישבות היהודים" באנגליה (1921-28), חבר הנהלות "קרן היסוד", "חברת החשמל", "חברת הכשרת הישוב", "אוצר לתעשיה בע"מ". ב-1933 עלה לארץ.
ב-1934 יזם והשתתף ביסוד חברת-הביטוח "מגדל". וכמנהלה הכללי במשך שנים רבות העלה אותה לרמת מוסד פיננסי מרכזי מבוסס ואף הביטוח לענף חשוב במשק הארץ.
ממשיך בפעילותו גם במועצת המנהלים של הבנק הלאומי, וכיום הנו יו"ר כבוד של הבנק.
גם מוסדות כלכליים אחרים נעזרו בעצתו ובהדרכתו.
ספרו "הפועלים היהודים בלונדון" (בגרמנית) יצא ב-1909.
דוד ישעיהו זילברבוש נולד בעיר זאלישצ'יקו שבגליציה המזרחית בא' כסלו תרט"ו (22.11.1854).
לאביו צבי (בעל נכסים, אך אחרי השריפה שפרצה בעיר זו בשנת 1866, התדלדל עד כדי כך שלא יכול היה לשלם שכר-לימוד בעד בנו. הוסיף ללמוד לבדו ב"קלויז" הסדיגורווי.
בהיותו בן עשרים נלקח לבית חוכר עשיר בחתן לבתו. בבית חותנו זה התמשכל. ניצל את נוכחותו של מורה לאשכנזית שלימד את ילדי אותו החותן גרמנית, ולמד אצלו "בגניבה" את הידיעות הראשונות בשפה זו. עד מהרה התחיל קורא ספרים בגרמנית, וגם עיין בספרים חיצוניים עבריים.
בשנת תרל"ו (1876) מתה עליו אשתו, והוא חזר לעיר מולדתו ושהה שם כחצי שנה.
כעבור חצי שנה מיום חזרו לזלישצ'יקי נשא לו אשה שניה ועבר לגור בעיר מגוריה קולומיאה.
בשנת תרל"ח (1878) פרסם בפעם הראשונה בדפוס את יצירתו הראשונה: "תמה אהבה" ב"המביט" של סמולנסקין, ואח"כ פרסם באותו עתון מאמרים אחדים על דבר עשית משי וגם על "קופי אדם".
באותו הזמן התחיל לפרסם מפירותיו ב"השחר". וב"השחר" שנה עשירית, פרסם סקירה כללית על "היהודים בגליציה", שנדפסה בחמשה המשכים.
כשהתחיל להופיע בקולומיאה "התור" בעריכתו של אברהם גינצלר , והיה לעוזרו. אחרי שנפסק "התור" עבר לוינה ובמשך קיץ תרמ"א (1881) עבד במערכת "השחר" כעוזר למגיה וגם עסק בעריכת מכתבי העורך.
בראשית תרמ"ב הלך לרומניה ויסד שם עם צבי אלעזר טלר את הירחון "האור", אך אחרי צאת החוברת השניה עזב את רומניה והתחיל להוציא את הירחון הנ"ל על חשבונו, וכך הוציא מירחון זה עוד שש חוברות. בירחון "האור" פרסם את ספורו "מוציא אסירים", שיצא אח"כ בתרמ"ג (1883) בהוצאה מיוחדת.
בסוף תרמ"ג נתמנה למורה דת ישראל בבי"ס הכלליים בקולומיה, ובתפקיד זה עמד עשר שנים. בתקופה הזו כתב את ספורו "זכרונות" (לבוב, תרמ"ה), פרסם ב"כנסת ישראל" לשפ"ר את סיפורו הגדול "דמעת עשוקים", שעשה רושם גדול על הקוראים, שבפעם הראשונה קראו בצורה בלטריסטית על תלאות היהודים ברומניה, בתרמ"ח פרסם קובץ ספורים: "חדשים גם ישנים", והיה עוזר לעתון "השמש" שיצא לאור ע"י ה.ל. גוטליב, ובשנת תרנ"א (1891) ערך ביידיש עתון בשם "פאלקסבלאט".