והתרשם שם מיהדות מזרח אירופה, מה שהניח את היסוד לפעולה משותפת עם ד"ר חיים ארלוזורוב שכתוצאה מזה יסדו ביחד עם חברים אחרים את "הפועל הצעיר" בגרמניה.
בשנת 1923 עלה לארץ-ישראל.
בשנת 1926, בשעת המשבר הגדול וחוסר עבודה בארץ, נקרא ע"י יוסף שפרינצק לנהל את לשכת העבודה של ההנהלה הציונית.
בשנים הגורליות ליהדות גרמניה לפני עלות היטלר לשלטון, כיהן כמזכיר כללי של ההסתדרות הציונית בגרמניה וב-1933 היה אחד היוזמים הראשונים של "העברה" והניח את היסוד הארגוני להצלת ילדים יהודיים מגרמניה - היא "עלית הנוער".
ביחד עם הנריאטה סולד והנס בייט עמד במשך שנים רבות בראש המפעל הזה, וכשנוסד המשרד המרכזי לישוב יהודי גרמניה בארץ ישראל שע"י הסוכנות היהודית לא"י נמסרה לידיו הנהלת המחלקה, ומה שפעל בשנים האלו למען ההתישבות העובדתקיבוצית וההתישבות של המעמד הבינוני נחרט בתולדות ההתישבות בארץ.
את כוחו הארגוני הראה גם כאחד המייסדים של חברות רבות כגון: "רסקו", פאז"ה, "מקורות" וכו'.
שנים רבות הוא היה חבר הנהלת הועד הלאומי וכ"כ חבר הועד הפועל של ההסתדרות העובדים.
עור לפני 1944, בעצם זמן המלחמה נגד היטלר, שאיש לא חלם עוד על כניעת גרמניה, היה הוא נלהב לרעיון דרישת פצויים מהעם הגרמני והקדיש להגשמת הרעיון הזה את כל מרצו וכושרו הארגוני להכנת הקרקע ליום יבוא.
אחר גמר המלחמה העולמית השניה הקים את המכשירים הדרושים לביצוע התביעות הפרטיות והכלליות שהוליכו בקו ישר עד לתביעות השילומים מממשלת גרמניה.
הטרגדיה שלו היתה שכלל וכלל לא היה בן זמננו, בן הדור הזה. ממרחקים בא אלינו, ממרחקים החורגים מגבול הארץ בה נולד, מגבול הדור בו נולד. בן בית היה בכל היכלי הרוח והתרבות בעולם. מלוא חפניו שאב ממכמני היצירה של עמים ולשונות והרבה לטייל להנאתו בשבילים ומשעולים של פילוסופיה ופוליטיקה, ספרות ושירה, מוסיקה ואמנות. אהוב אהב את המחשבה האנושית על כל גילוייה, אהב אותה והאמין בה.
את התורה הציונית ספג מפי גדוליה בתקופת זהרה כשקיפלה בתוכה את כל האידיאלים האנושיים והוא לא יכול לשכוח לה חסד נעוריה, יפעת חמדתה אשר בנפשו לא הועמה ובמנגינת העת החדשה הן יש צלילים הצורמים אזניהם של רבים בקרבנו אך מתעלמים אנו מהם בכוח ההשלמה וההתפשרות עם המציאות. תכונות אלו חסר היה לנדואר לחלוטין.
ציון קסמה לו כשבא אליה לראשונה בימי הנציב העליון היהודי הראשון והוא אז צעיר בשנים וצעיר ברוח וכמונו כולנו חלם על שלושה עמים, עם אירופי, עם אסיאתי ועם עולם, היושבים לבטח בארץ הזאת יוצרים גרעין אנושי כללי בבית לאומי משותף גרעין אשר יטופח ויפותח ועתידותיו באחרית הימים מי ישורן.
ואהבה זו עמדה בפני כל פגעי המציאות ואכזבותיה האיומות. חריף היה האיש ושנון מוח מאין כמוהו ותמיד ידע בכוח הגיון בהיר להתבצר בהיכל אשר בנה לעצמו, בקודש הקדשים שלו ולחסום אותו היטב לבל תחדור אליו קרן מציאות להחשיך עליו את עולמו. מנבכי הדורות ומעמקי ההיסטוריה דלה טעמים ונימוקים להלחם במראה עיניו ובמשמע אזניו כדי לשמור על טהרת הערכים שחונך עליהם ואשר כה יקרו ללבו.
אידיאל כזה לא בימי דור אחד יתגשם, חשב בלבו. אנו אך הזורעים בדמע ודם ואם אך לא נדחוק את הקץ ולא תקצר רוחנו, בוא תבוא עת קציר. ובינתיים עם עולים קוצים וחרולים על כל מדרך כף רגל ונהרי נחלי דם נשפכים כמים ועלבונות ובוז למכביר הם מנת חלקנו, מה כל אלה לעומת העתיד הנשקף לא לנו בלבד אלא לכל אשר סביבנו ? הוא אשר במו עיניו ראה את אחת האדירות במדינות מתגלגלת במדרון הנורא ומסתאבת עד לתיעוב, לא החשיב מדינות ללא יכול להבין את הכמיהה הגדולה של בני בלי מולדת לאוהל דל משלהם. לא יכול להבין כי לא ביקשנו עוד חשבונות רבים ועיפים עייפות אין קץ מאכזבות אין ספור וימי ימים של צרות וסבל, שמנו כל מעיינינו בביצור פנה קטנה אחת. פנת מצער למעננו. וכה גדול היה המעשה בעינינו, כה נשגב עד כי מילא נפשנו שמחה וגאווה על אף כל הקרבנות ואפילו על אף הפסולת שדבקה בו במגעו עם המציאות, עם עולם החומר הגס. אך הוא לא אבה וגם נבצר ממנו לרדת ממרומי פיסגת החזון אל המציאות