החליטו לקרוא לועידה חדשה בוילנה (אב תרמ"ט), אך סירב להשתתף בה. התפטרותו חיזקה את עמדת החרדים ובהנהגה החדשה היתה ידם על העליונה, אך לא לזמן רב, כי כעבור 8 חדשים (אייר, תר"ן) נתכנסה באודיסה, זוהי הפעם הראשונה, באופן גלוי אסיפת-היסוד של האגודות חובבי ציון, שאושרו עלידי השלטונות. בהנהגה החדשה, שנבחרה, היו "החפשים" רוב, ופינסקר ביניהם - והוא אז כבר חולה וזקן.
בתחילת שנת תרנ"ב (1892) גברה מחלתו והיא הכריעתו.
נפטר ערירי בכ' בכסלו תרנ"ב (1891) והובא לקבורה באודיסה בכבוד גדול וברוב עם, והעולם היהודי ספד לו, כאשר "יספדו אנשי-חיל על שרצבא אהוב שמת" (מדברי אחד העם).
במאמציו של ד"ר פנחס פלדמן מאודיסה הועלו עצמותיו לארץ ישראל ונטמנו במערת ניקנור על הר-הצופים בירושלים (י"ב בתמוז תרצ"ד - 1934).
עליו אמר ד"ר הרצל: אילמלי קראתי את המחברת "אבטואמנציפאציאן" של ד"ר ליאון פינסקר - לא הייתי כותב את מחברתי "מדעת-היהודים".
במלאות 10 שנים למותו הירצה אחד העם אודותיו באודיסה (עיקרי דבריו נדפסו ב"השלח", כרך ט', ונכללו ב"כל כתבי אחד העם", תחת הכותרת "התורה והעבודה"), באומרו, שפינסקר היה אחד ממבשרי הציונות לפני בואה, חמש-עשרה שנה לפגי הרצל. הבאים אחריו - מימיו הם שותים, אף כי את שמו אינם מזכירים. פינסקר הוא המחוקק של הציונות המדינית והרצל ה"אפוסטול" שלו.
מ. המפל
לואיס דמביץ בראנדייס
נולד בלואיסוויל (מדינת קנטאקי שבארצות הברית) בשנת תרט"ז (13.11.1856).
בן למשפחה יהודית, שהיגרה מבוהמיה (צ'כוסלובקיה) לאמריקה בסוף מחצית השניה למאה הקודמת ; מצד אביו - נצר ממהר"ל מפראג (הרב ר' יהודה-ליואי הנודע מהאגדה על הגולם שלו) ולאמו פרדריקה לבית דמביץ (מצאצאי ה"פראנקיסטים".) למד בבתי-ספר בעיר-הולדתו. בבית-ספר תיכון בדראזדן (גרמניה) וסיים חוק-לימודיו (משפטים) במכללת הארווארד.
ב-1878 עבד כעורך-דין בלואיסוויל.
נשא לאשה את אליס בת יוסף גולמארק . (נפטרה בשנת 1945).
ב-1897 השתקע בבוסטון וישב בה עד 1916.
יצאו לו מוניטין כאחד מטובי עורכי-הדין. פעילותו היורידית התרכזה בתקופה ההיא בסיוע הדרכה משפטית לבעלי-מפעלים כלכליים גדולים. למרות קשריו עם חברות קאפיטליסטיות והתעשרותו ידע להגן על הציבור ועל "האדם הקטן", המזדקקים לחברות אלה. כאיש בעל נטיות דמוקראטיות ובעל רגש של יושר סוציאלי נלחם לצמצום שעות-העבודה, לקביעת שכר-עבודה מינימאלי, להנהגת פיקוח על מדיניות-המחירים של חברות מונופוליסטיות, וכדומה.
התייצב לצידם שיל האיגודים המקצועיים ותבע זכותם להתארגן לשבות. ב-1910, כאשר פרצה השביתה הגדולה של פועלי תעשיית-הבגדים בניו-יורק, נבחר כבורר ראשי בסיכסוך ועלה בידיו לתווך בין השובתים והמעבידים ומצא פשרה, אשר שימשה לאחר-מכן אבן-בוחן ליחסי-העבודה בענף הבגדים.
ב-1913 הציע הנשיא וילסון את ברנדייס, שהיה ידידו ואיש סודו, לתובע הכללי של ארצות הברית. מטעמים שונים נתבטלה התכנית.
ביוני 1916 נתמנה על-ידי הנשיא ווילסון כשופט עליון בבית-המשפט הפידראלי ביוושיגגטון. היתה התנגדות עזה להיבחרו בתפקיד רם זה מצד בעליהרכוש בגלל השקפותיו הכלכליות, ובמידת-מה בשל יהדותו. לאחר גביית-עדות וחוות-דעת אישר הסנאט את מינויו.
בפסקי-דניו נתגלה כאיש הומאניטרי, בעל צדק ואמת, בהגינו על המקופח ללא הבדל מעמד, גזע ודת, ותודות לכך רכש לו תהילה בתולדות המשפט בארצות-הברית, למרות האווירה השמרנית של ביתהדין העליון. לא לשוא כונה בשם "פרקליט העם", כי הגן על עניים ועשוקים ותבע את ריבם מתקיפים ואדירים. טבע את חותמו על שיטת המשפט האמריקנית והשפעתו על הדין והחיים הציבוריים היתה מרובה.
הנשיא וילסון , כאשר מינה אותו לחבר בית-הדין העליון כותב: "...בחנתיו, בבקשי עצותיו בשאלות קשות ומסובכות ביותר. התיעצתי אתו בענינים גדולים. קיבלתי ממנו עצות נאורות ובהירות מבחינה משפטית, ומעל לכל מעודדות מבחינה מוסרית".
היה רחוק מכל חינוך יהודי שורשי, אולם בשחרותו הושפע מדודו, לואיס נפתלי דמביץ , מלומד בחכמת-ישראל (מתוך כבוד והוקרה לדודו הוסיף לו