ב-1873 עבד בבתי-מסחר לסדקית בלבאו ובליק. בעיר זו (ליק) התאכסן בביתו של דוד גורדון, עורך "המגיד" ומראשי דבריה של תנועת חיבתציון.
ב-1875 חזר לממל, עבד בחברה למסחר-עצים. כשהחברה הזאת פשטה את הרגל, התנסה בחיי סבל במשך שנים, בעובדו כפועל פשוט בנמל ממל ואף עסק ברוכלות. לאחר כמה שנות דחקות מונה כסוכן-נוסע מטעם פירמה גדולה למכירת-עצים. תפקיד זה האיר לו מזל וברבות הימים נהיה לסוחר עצמאי מצליח.
בשנת 1880 נשא לאשה את פאני פרומה בתיהודה יודל מגרמניה. ילדם הראשון מת, בהיוולדו ונשארו לתמיד חשוכי-בנים.
ב-1884 פתח בפאפנבורג סוכנות-מכירה בשם "ברנשטיין את וולפסון". היה מחשובי הקהילה שם ובנה בית-כנסת מכספו.
עם התרחבות עסקיו עבר ב-1888 לקלן והיה מהסוחרים החשובים בעיר ומהעסקנים הצבוריים.
הירבה לנסוע על פני ארצות שונות ובא במגע עם חברות-הבנקאות ופירמות חשובות ביותר באירופה למסחר בעצים - והתעשר מאד. ברם, בכספו הרב לא מצא את אושרו, כי ליבו משך אותו למשהו נשגב יותר למען עמו, והחל לגלות ענין ביישוב ארץ ישראל. מתוך שאיפה למעשים ממשיים יסד עם ד"ר יצחק (מאכס איזידור) בודנהיימר (ראה ערכו בכרך ו'), ממנהליה הראשונים של הקרן הקיימת לישראל, את ה"חברה לקידום החקלאות היהודית בסוריה ובארץ ישראל" (1893), ששינתה לאחר- מכן את שמה ל"המועדון הלאומי היהודי ,ציון' בקלן". הושפע מאד מהחוברת "מדינת היהודים" שלהרצל ונסע לווינה להפגש עם מחברה. בין השניים נוצרה אחוות-רעים, שהלכה וגברה במרוצת הזמן. הוקסם מאישיותו של הרצל , היה איש-סודו ומנושאיכליו הנאמנים. לא עזבהו בימיו הקריטיים ביותר, כאשר על דרכו הפוליטית -נמתחה בקורת קשה, שמר לו אמונים עד יומו האחרון. הרצל ידע לקרבו והעריצו וכותב עליו ביומנו: אדם הגון הוא וחביב ומוצא חן רב בעיני. הרצל אף הנציחו בספרו "אלטנוילאנד", בדמות דוד ליטוואק (הוא דוד וולפסון). ב-1 באבגוסט 1896 רושם הרצל ביומנו: ביום הציונים בברלין היתה התנגדות נמרצת אלי. וולפסון לבדו היה על צדי ובעמלו הצליח למנוע את הציונים מנקיטת עמדה שלילית כלפי בגלוי.
כאשר ניגש הרצל לייסד ה"קולוניאל-באנק" ("אוצר התישבות היהודים"), לפי החלטת הקונגרס הציוני השני, עמד וולפסו ן לימינו והתקשר עם בנקאים יהודים ועם בעלי-הון אדירים באירופה, כדי להחתימם ברכישת המניות. בהיתקל בקשיים במשא ומתן עם הקאפיטליסטים, נפל ברוחו, אך הרצל מטלגרף לו: אל מורא! בסוף שנת 1898 כתב לו הרצל: "דאדה הטוב שלי! (בשם חיבה "דאדה" קרא לו הרצל. מ. ה.) למען השם אל-נא תתן לענינים להרדם, שאם כן הרי כל עמלי לריק, כל ההישגים לשוא וכל עבודתי משותקת". הוא ענה לו: "הרגע-נא, ידידי היקר, דאדה שלך אינו ישן!..." בהיווסד הבנק הציוני, היה נשיאו הראשון, כי נסיונו באיש-כספים ויושרו, טוהר-לבו ועדינותרוחו הכשירוהו לכך. הוא ראה, כהרצל , בבנק מכשיר פוליטי, שהיה צריך לסייע על-ידי הלוואה גדולה לתורכיה, השולטת בא"י, בהשגת ה"צארטר" (הזכיון המדיני) וכמוסד למימון בניין הארץ, ועל רקע זה נאבק עם גורמים ציוניים חשובים, אשר ביקשו להשתמש בכספי הבנק להשקעות ונסיונות חקלאיים בא"י.
הרצל שיתף אותו במסעותיו המדיניים באירופה וב-1898 במסע לארץ ישראל, כדי להיפגש עם הקיסר הגרמני, ששהה אז בארץ, על-מנת לרכוש את אהדתו לציונות. אפיזודה מעונינת מהביקור בא"י מספר ד''ר יעקב קלאצקין בירחון "מקלט" (ניויורק, כרך חמישי, תרפ"א): בדרך לא"י עשו הרצל וולפסון ביוון וביקרו בעתיקותיה. על-יד חורבה אחת דיקלם הרצל מתוך התרגשות שירי הומרוס ביוונית. וולפסון הפסיק אותו, באמרו: חורבות אלה לא לנו הן, ומה לנו ולשירי יוון ? הרצל נעלב ולא ענה כלום, רק הצליף עליו מבט של ביטול, כאילו אומר: בור! מה לך ולשירי הומרוס ?... וולפסון התנחם בלבו: בא"י אנקום את חרפתי. בבואם לארץ ובהגיעם לכותל-המערבי, התחיל וולפסון מזמר: "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת-ציון". הרצל עמד נבוך ושתק, ניגש אל וולפסון ואמר מתוך אנחה חרישית: ניצחתני!... זכות מיוחדת לו, שהביא לנו את דגלנו הלאומי, בהשתמשו מבחינה סמלית בטלית הלבנה עם עיטוריה הכחולים, בתוספת מגן-דוד. כה הוא מספר: "...בפקודת מנהיגנו הרצל באתי לבאזל, כדי לעשות את בל ההכנות לקונגרס.---בין השאלות