בימי הפסח ביקר במושבת הביל"ויים בגדרה ומשם נסע למושבה נס-ציונה (ואדי-אל-חנין) ועבד שם כפועל בעבודה גופנית בפרדסים.
בפרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914) ניתק כל קשר עם משפחתו ברוסיה. נקרא לשרת בצבא התורכי, והצליח תמיד להסתתר מעיני הרשות התורכית (כפאראר) בכדי להשאר כרבים אחרים לשמור על הקיים בישוב העברי.
עם שחרור ירושלים ע"י הצבא הבריטי בשנת 1917 החליטה הקפא"י בהנהלתו של דוד בלוך בלומנפלד (ראה כרך ג' עמוד 1410) לסדר קבוצת ירקות בירושלים. באותו זמן סודרה קבוצה כזאת ע"י ברל כצנלסון בירושלים. יחד אתו (פלר) היו יעקב פרוזנסקי, יהודה בית-הלחמי וחברה אחת מרחובות. שכרו מגרש באמצע העיר ברחוב יפו והתחילו בעבודה.
באה תקופת ההתנדבות לגדודים העברים. עיקר הפעולה היתה בת"א וסביבתה. היה פעיל בגיוס בין הנוער מהדור החדש בירושלים.
עם צאתם לגדוד העברי נפסקה הפעולה החקלאית הנ"ל.
ברוסיה השתדלו להשתמט משירות בצבא הרוסי, וכאן היתה הכרה אחרת - הפוכה מזו שהיתה ברוסיה. כאן לפחות ידע כל אחד לשם מה הוא מתגייס, למענו ולמען ארצו. ברור היה כי הצהרת בלפור נתנה אז תקוות רבות וכל אחד ראה את עצמו כמי שזוכר. בבנין "בית לאומי" ונלחם למענו.
לאחר תום מלחמת העולם הראשונה השתחררו והוקם אירגון החיילים המשוחררים, במטרה לסייע בידי המשוחררים לחזורן למקומות עבודתם וכו'. האירגון שם לפניו מטרה עליונה והיא: לקבל מממשלת א"י קרקע להתישבות החיילים המשוחררים. הציעו לממשלה לתת להם בתל-ערד שטח של כ-30,000 דונם. הקרקע ניתנה והחלו לחפש מים. קבוצה של חיילים משוחררים, חלק מחבר קבוצת "אחוה", שהיה חבר בה, וכן חלק מהחיילים המשוחררים שבאו מארצות הברית וקנדה, עלו יחד עתם על הקרקע. החלו בקידוח מים, זרעו שטח ירקות ואף גידלו עופות וכו'. קפא"י עזרה להם מבחינה כספית. לאחר תקופה ניכרת אזלו מקורות התקציב ועד אז מים עוד לא נתגלו. הקבוצה נאלצה לעזוב את המקום וכל אחד חזר למקום עבודתו הוא חזר לעבודתו כמזכיר פועלי תל-אביב-יפו. היו אלה ימים קשים, לא לכולם היו מקומות עבודה קבועים או אפילו ארעיים. היתה זו תקופת "הסיוע" והיה צורך לא רק לנהל מו"מ עם "ועד הצירים", אלא גם לפעול בקרב הפועלים ולרסן התמרמרות, הפגנות ואף עזיבת הארץ.
בשנת 1923 יצא לאנגליה לשם לימוד. חבריו לעבודה השתדלו להשפיע עליו שלא יסע והציעו לו לצאת בשליחות לחו"ל כדי לפעול שם בקרב הנוער וכו'. תשובתו היתה: חשקה נפשי להמשיך בלימודים.
כאשר הציעו לו בלונדון לעסוק בעבודה צבורית, כגון מזכיר "פועלי-ציון" ובשכר מספיק כדי קיום, סירב והמשיך בלימודיו.
נשא לאשה את הדסה בת חיים טפר מנס-ציונה, ששהתה זמנית באנגליה. לאחר כמה חדשים חזרו יחד לארץ.
המשיך לעבוד במועצת פועלי תל-אביב. היו אז זמנים קשים מאד מבחינת חוסר העבודה, "הסיוע" וכו'.
החליט שוב להמשיך בלימודים, ולמד תורת המשפטים וקיבל תואר של עורך-דין.
מאז הוא עובד כעורך-דין עצמאי בתל-אביב.
השתתף בכתיבה בספרות הפריודית הפובליציסטית של מפלגות הפועלים. כתב בקובץ "בין הזמנים" ב-1916 ; ב-1918 בקובץ "על הסף" בעריכת יעקב שטיינברג ; ב"קונטרס" בהוצאות שונות; "דבר" (מיום יסודו עד היום הזה); "הארץ"; "הדור" (בעריכת אליעזר ליבנה ); "במשק השיתופי" ו"הפועל הצעיר".
בניו: רון פלר (רעיתו חביבה בת יעקב מץ ). ילדיהם: רם, אורלי, מיכל ); יואב פלר (רעיתו אילונה בת יצחק שטיינברג ). ילדיהם: אורנה, דנה .
יוסף בן-ברוך (קופיאן)
נולד בריגה (לטביה), ט"ו בחשון תרע"ב (1912).
לאביו ברוך קופיאן (מורה) ולאמו פרידה בת ישראל יזרעאלית (סוחר, חסיד חבדי).
חניך ה"חדר המתוקן" בריגה והגימנסיה העברית.
מימי ילדותו נמשך לחזנות. קיבל שיעורים מפי המלחין אפרים שקליאר . בגיל תשע עבר לפני התיבה. השתתף במקהלת בית-הכנסת הגדול בריגה, שליותה את החזן הראשי ברוך לייב רוזובסקי , שכיהן בתפקיד זה במשך חמישים שנה. לאחר מכן השתתף במקהלה שליותה את מורה החזנים הידוע שלמה ראביץ, כיום בתל-אביב.