כלפי היהודים מחד, ותמכיתו הבלתי מסוייגת בערבים מאידך, סיכן את מעמדנו ואת גורל ירושלים, מחתרת שקראה לעצמה "חזית המולדת" הוציאה להורג את הרוזן).
מנהיגי הישוב החליטו וקבעו, כי מעשה זה בוצע ע"י אנשי לח"י לשעבר, ורבים מחברי לח"י נאסרו והושבו בכלא ע"י מדינת ישראל בדרך. חירותי נאסר בירושלים וישב כמה פעמים בבית-הסוהר, היות והצליח כמה פעמים לברוח, ואחרי שנתפס, שוב ברח. אחרי הכרזת המדינה ניתנה חנינה כללית לכל אסירי לח"י ובנובמבר 1948 התגייס לצה"ל, שירת כשנתיים, במחלקת החקירות של המשטרה הצבאית תחת הנהלתו של ד''ר מרדכי פליכסברוד (נהרג אח"כ באווירון "אל-על" שהבולגרים ירו בו ונפל באדמת בולגריה).
אחרי רצח ד''ר ישראל רודולף קסטנר ב-1954 נאסר כחשוד ברצח. הובא למשפט ויצא זכאי.
כתב מאמרים ב"סולם" - ירחון למחשבת ישראל.
חבר הועד של החוגים הלאומיים שבראשו עומד ד''ר ישראל אלדד-שייב (ראה כרך שלישי, עמוד 1449).
ממייסדי ופעילי הירחון "החזית" שבעריכת ד"ר ישראל אלדד-שייב הנ"ל.
משפטי הראווה נגד רופאים יהודים בברית המועצות הגבירו את האנטישמיות בגוש המזרחי. כמה מחברי לח"י דנו לפעול בתור מחאה נגד הצירות הרוסית בתל-אביב ולהפגין כלפי הרוסים ונוכח העולם את יחסו של העם היהודי נגד רדיפת היהודים בברית-המועצות.
בליל 9.2.1953 החדירו לחצר השגרירות בשדרות רוטשילד בתל-אביב 15 קילוגרם חומר נפץ שהתפוצץ סמוך לבניין. לא היו פגיעות בנפש. אחדים מהבית נפצעו קל. כעבור כמה חדשים נאסר יחד עם חברו מלח"י שמעון בכר בעוון השתייכות לאירגון טרוריסטי ולמחתרת והואשמו בפיצוץ הצירות הרוסית. אף שהוכח במשפט כי הנאשמים היו חברים באירגון מחתרתי שנקרא "מחתרת צריפין" לא הוכח כי הם שפוצצו את חומר-הנפץ. ובכל זאת נידונו לכמה שנות מאסר, עד שנחונו ויצאו לחפשי.
כיום, ממשיך במקצועו כעורך דין בתל-אביב.
צאצאיו (מאשתו הראשונה): אמיר. (מאשתו השניה): עדי: אסף; עדנה-מרים; רפאל-יוסף; רעיה.
שולמית תילאיוף
נולדה בשכונת "נחלת שבעה" בירושלים, כ"ג תמוז תרס"ז (5.7.1907).
לאביה פנחס כהן-רבין (נשיא העדה הבוכרית, היה מ-5 דורות משפחת רבנים ודיינים). ולאמה שרה בת ר' שמעון חכם (ראה את הערך שלו בכרך שלישי, בעמוד 1273).
קבלה חינוך מסורתי וכללי.
בשנת תרע"א (1911) נסעה עם הוריה לבוכרה (רוסיה). שם למדה בחדר עד המהפכה 1920, ואח"כ בבית-ספר ממלכתי ע"ש אברהם מאפו עד 1941.
באותה שנה נישאה ליצחק חיים הכהן תילאיוף. כעבור כמה שנים חזרה עם בעלה ושני ילדיהם לארץ והתישבו בתל-אביב (1934). עבדו קשה עד שהסתדרו.
התמסרה לעבודה ציבורית: ממייסדות אירגון נשים בוכריות בישראל, למען הגשת עזרה ל"מושב זקנים וזקנות" לעדה הבוכרית בירושלים. נבחרה ליו"ר ההנהלה של האירגון בתל-אביב.
מייסדת ופעילה ויו"ר ועד נשים בוכריות מתנדבות שעל-יד "ישיבת רמב"ם ובית יוסף" בתל-אביב. פעילה לטובת המוסד "אור החיים" בבני-ברק (בית-ספר תיכון עם פנימיה). יותר מ-1000 בנות מתחנכות שם מכל העדות. דואגת לאסוף תרומות, מילגות לתלמידות מחוסרות אמצעים.
בשנת 1961 נבחרה ליו"ר בוועדה לאירגון נשים של העדה, לאיחוד יהודי בוכרה בארץ.
עוסקת במתן בסתר ע"י נדבנים שתורמים לנזקקים.
ביתה פתוח לכל נצרך.
באפריל 1961 היתה מהיוזמות להוצאת ירחון דולשוני בשם "אחדות" בשפות: העברית והבוכרית. היא חברת המערכת ומפרסמת בו שירים ומאמרים מפעם בפעם.
ממייסדות קרן סטיפנדיות להשכלה גבוהה לצעירים וצעירות מבני העדה הבוכרית, מקרן אליהו יששכר כאן, שהוא גם יו"ר הועד הבוכרי בניו-יורק, וכן מקרן הא-ציון פוטל (פוטלאחוף) שהוא גם יו"ר הועד הבוכרי בלונדון.
קבע קרן מיוחד בסך 40 אלף לירות שטרלינג, שמהכנסותיו ינתנו סטיפנדיות. ועד נאמנים לקרן קבע 6 איש והיא אחת מהם.
בכל שנה הועד לחלוקת המילגות (סטיפנדיות) תומך בתלמידים ותלמידות המשתלמים באוניברסיטאות והטכניון בארץ. כמה מהנעזרים כבר גמרו וקבלו תוארים שונים.