של דבר תהיה לכם מדינה (בבולגרית: דרז'בה): אמנם קטנטונת, אך לבטח תהיה..." "אם כך הדבר, מדוע אין הם משתתפים במאמצינו ? עזרו לנו !", ותשובתו היתה: "בשורותיכם יש רק שלושה חברים קומוניסטים בלבד". טען מרקין: אתם עוזרים ליוונים, מדוע לא לנו ?" "זה דבר אחר, אתם לא מפלגה קומוניסטית, וביחוד ידוע לנו, שבראש ממשלתכם יעמוד אדם בשם דוד בן-גוריון, והוא בעינינו הסוציאליסט הגרוע ביותר שבעולם : גרוע אפילו מבווין האנגלי"... (הדברים נאמרו בחודש מארס 1948).
לא נותר לו, אלא לבקשו שיאפשר לצעירים יהודים לעזוב באופן חפשי את גבולות בולגריה, לשם הגירה לא"י. ואמנם כך היה: ניתנה הוראה למשטרה "לעצום את עיניה" בעת מתן היתרי-יציאה לבחורים יהודים צעירים לשם נסיעתם לא"י. חבריו של די מיטרוב במפלגה וביחוד בין הנציגים הרשמיים, רגזו על הוראה זו: "הכיצד ? תעמולה ציונית בארץ קומוניסטית ?", בפרט רגז על כך שר האוצר: האיך אפשר לוותר על יהודים צעירים אלה ? האין הם החומר האנושי הטוב ביותר, בבתי החרושת שלנו, במסחר : גורם עבודה כה יעלי ?" הדברים הגיעו לדימיטרוב . הוא התחיל להסס. מר קין הניס את ספקותיו: "האם אתה עצמך לא היית יושב-ראש הקומינטרן במוסקבה, עמדה עולמית בדרג רם ביותר: בכל זאת, בהזדמנות הראשונה, כשאף יכולת לחזור למולדתך ולהיות פעיל כאן בין בני עמך, עזבת את הכל למענם! והאם אותו דבר אינו קדוש גם ליהודים ? האם לא תיתן להם את ההזדמנות להצטרף לעמם במולדתם ? האין הצדק העליון מחייב זאת ?" ואז באה פקודתו הסופית: "כל הרוצה לעזוב, יעזוב! אולם, בהגבלה אחת, כל מהגר לא יטול עמו יותר מעשרה קילוגראם מטען".
ביחוד רגזו על צעד זה הקומוניסטים היהודים, שלגביהם היה זה כתקיעת סכין בגב. הם אף גרמו צרות. גם על כך התגבר מרקין. ניתנה לו אפילו גישה חפשית לכל בתי הדפוס, לשם הדפסת כרוזים הקוראים לעליה ובהם פרטים מלאים על מלחמת הלח"י בא"י. כמו כן, הורשה להפיצם ביד רחבה. כמובן, בקרב היהודים.
דיבר עם דימיטרוב על משלוח נשק, וכאן נתקל בסירוב מוחלט: "רוסיה לא תיתן לכם נשק ולו אפילו כבר הקמתם את מדינתכם. אך ברירה בידכם והיא טובה מאוד: אם לא מרוסיה, יש לקבלו מצ'כוסלובקיה".
ועוד סוד כמוס גילה לו אז: בשום פנים ואופן לא אוכל להבין את עמדת בא-כוחכם באו"ם, כשצ'רפקין שלנו דרש הרחבת הגבולות עד כמה שאפשר יותר, הסתפק שרת שלכם במועט ודווקא מפיו שומעים די"..., גם פרט זה ידע היטב דימיטרוב ולא הסתיר זאת ממרקין. לפי בקשתו, מסר לו מרקין תזכיר מפורט ברוח לאומית על תולדות העם היהודי, על מלחמות השח רור ואף את בר-כוכבא לא שכח. התזכיר נכתב בשפה הבולגרית והעתק ממנו נמצא בידי מרקין.
דימיטרוב חלה פתאום במחלה אנושה והקשר הישר עמו ניתק ולא היתה כבר כל יכולת לפגשו.
בהיותו רתוק למיטתו, הוציא פקודה נוספת לתיקון ההוראות הקודמות ואף זה לא היה דבר של מה בכך: " יהודי בולגריה היוצאים לארץ, מורשים לקחת עמם את כל רכושם, כל אשר ירצו, ללא כל הגבלה. (פרטים אלה: "פגישה עם דימיטרוב ועם נציגו של סטאלין בשליחות לח"י", נדפסו מפיו של מרקין ע"י ד"ר יעקב וינשל בעתון "הבוקר" בת"א מיום 15.5.64 בעמודים 6 ו-12. כיום מרקין: חקלאי, תושב פתח-תקוה).
נסים רפאל לוי
נולד בירושלים, ט' ניסן תרמ"ח (23.3.1888) דור שמיני בארץ.
לאביו הרב יעקב מרדכי לוי (היה מזכיר העדה הספרדית בירושלים. מוצא המשפחה ותולדותיה: עם גירוש ספרד בשנת 1492 השתקעה המשפחה באיטליה בשנת תצ"ב (1732) עלה אבי המשפחה ר' אבר הם סגרי הלוי לארץ, והשתקע בצפת ומשם עבר אח"כ לירושלים. בנו השמיט את השם הלועזי משם המשפחה ונותר השם לוי) ולאמו רחל בת הרב מורנו יונה סעדיה נבון. קיבל חינוך מסורתי ב"חדר" ובישיבה עד גיל 18. אביו, שהועידו לרב ולשוחט, לא עמד בדרכו שעה שרצה להמשיך לימודיו בסמינר, ובשנת תרס"ט (1909) סיים את הסמינר למורים של חברת "עזרה" בירושלים.
בי"ג בסיון תרע"ו (14.6.1916) נשא לאשה את טובה בת אברהם לוינרד. בשנת תרע"ד (1914) הקים, לבקשת דוד ילין (אח"כ) פרופ', היה ראש הוועד הלאומי. ראה את הערך שלו בכרך שני, בעמוד 569) את בית הספר העברי הראשון בירושלים, בשם: "בית ספר עירוני לבנים",