שהם בולעים. הדברים מפורסמים (מוכן אני לספק אינפורמציה לכל דורש) ואף על פי כן אין מתריעים עליהם ורק על תדהר, שהוציא מתחת ידו כרך אחר כרך, שעוד דורות רבים נלמד מהם ונשתמש בהם - רק עליו עיקמו את האף. כזה היה הגמול שגמלו לתדהר בחייו.
כבוד לזכרך דוד תדהר ! "דבר", 25.12.70 ג. קרסל התדהר שצמח מיפו דוד תדהר היה מביכוריה של הארץ, מראשוני הניצוצות, שהבזיקו בהתחדשהמגע בין העם לאדמתו.
והניצוץ טעון אנרגיה, ששום שכל לא ידע למדוד אותה או להסבירה. הוא נולד ביפו לפני 73 שנה, 20 שנה לפני הצהרת בלפור ויובל מלא לפני הכרזה על עצמאות ישראל. אבי הילד ר' משה בצלאל, שעלה ארצה לא כציוני, כי אם כיהודי. והילד גדל ביפו שהיווה אז עדיין ערבית, הוא לומד ב"תלמוד תורה" כדת ילדי ישראל בארץ ובגולה. חזקה עליו, שיהיה בן גיטו, אחד מ"אולאד אל-מיתה" (ילדי המוות), כפי שכינו אז הערבים את שכניהם היהודים. אך הוא זוקף פתאום את גבו. שתיל חדש מזנק בנוף, כאילו מגרעין נשכח, שהרוח השיבה אותו לקרקע מחייתו. והוא שוב חי צומח בעוזו.
תדהר היה פרי הילולים, שברכות "שהחיינו" רבות היו נאות לו. הוא היה מראשוני הספורט בארץ, מראשוני המגינים על הישוב העברי, מראשוני גואליו של דמו, מראשוני הקצינים היהודים במשטרת המנדט הבריטי ששירתו את עמם ולא את המנדט.
הוא נודע כ"בלש העברי הראשון". בימי ג'ימס בונד קשה לשחזר את דמותו של "בלש" מן הימים ההם. אולם פרשת חייו היא בחזקת "בלש" רב מתח ועתיר פרקים, שבו שזורה ארפתקתו של הפרט תדהר בהרפתקתו של עם, אשר עצם קיומו הוא ארפתקה.
משחר ימיו עומד הוא במרכז פעילות - לא בצמרת למעלה כי אם בשורש. כנער הוא יוזם בקהילת יפו מפעלי עזרה למיניהם. הוא מארגן קבוצות ספורט ולימים מייסד את "מכבי הצעיר". כעלם, בפרוס מלחמת העולם הראשונה, עוזר הוא לראשי הישוב דאז, כאשר הטורקים מתחילים ברדיפות נגדם. הוא עומד במגע עם קבוצת "נילי", מראשוני המתגייסים והמגייסים לגדוד העברי. בימי מאורעות 1921 פעיל הוא בארגון "ההגנה" בגבול יפו ונווה שלום. אחר כך הוא רוכב בגאווה על סוסו ברחובות ירושלים כקצין משטרה. בימי מלחמתן של המחתרות מקיים הוא קשרים ומושיט עזרה להגנה, אצ"ל ולח"י, והוא היחיד מ"מקיימי הקשרים עם כולם", אשר יצא מהם נקי מכל רבב וזכה להערכה עמוקה, מכל צד.
כי הוא לא היה איש מסגרת. הוא לא הכיר במסגרות מפלגה או עדה. הוא קיים את מצוות מיזוג גלויות בנשואיו עם העדה הספרדית, רבקה לבית קפלוטו. ושניהם, הוא ורעייתו האצילה, קבעו מופת לחיי משפחה מאושרים. בנם משה בצלאל ובתם אסתר רחל אינם עוד "אשכנזים" או "ספרדים". הם יהודים.
הוא לא קיבל על עצמו עול מסגרת, משום שהוא עצמו היה מוסד. הוא ביקש לגנוב הצגות מהקב"ה. ביאליק כתב עליו - "עומד על משמרתו ועינו פקוחה וצופיה", ודוד ילין כינה אותו בשם - "שומר ישראל".
לתפקידים אלה, שהם תפקידיו של צור ישראל, הוא גם הוסיף את התפקיד של עוזר דלים. דלתו היתה פתוחה לכל עשוק. הוא היה נותן בסתר, עושה לילות כימים כדי לעזור למי שהיה זקוק לעזרה.
על פעילותו זו מעטים ידעו. שכן את פרסומו הביאה לו פעילותו הגלויה, שבמרכזה, מאז קום המדינה עמדה ה"אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו". שבה ביקש להנציח את הראשונים כמוהו ושעליה עבד ממש עד יומו האחרון.
הוא פירסם ספרים אחדים. את סיפרו ב"מדים ובלא מדים" סיים הוא במילים אילו: "ואני תפילה, כי בפותחי דף חדש בזיכרונותי תהייה ארץ מולדתי לממלכת ישראל".
תפילתו התקיימה. בפתח ספרו השני, "בשרות המולדת" הוא כותב: "אשרי שזכיתי לחזות ולחוש בהתקיים תפילתי. ולוואי ותתקיים גם תפילתי השניה שהיא תפילת חיי: מי כמוך ישראל גוי אחד בארץ, עם אחד, לב אחד, תרבות אחת".
ונאמר - אמן, היום על קברו הרענן.
אליהו עמיקם "ידיעות אחרונות", 16.12.70