הצו של אוסישקין, עלה לארץ ישראל (1907) והצטרף סמוך לבואו לחבר המורים בגימנסיה "הרצליה", שהיתה אחרי שסיים את למודיו באוניברסיטה מילא אחרי אז בראשית צעדיה, בתור מורה לתנ"ך.
הודות לכשרונו הפדגוגי ולכושר ההרצאה שלו נעשה לאחד המורים הטובים, ובשנת 1912 נתמנה למנהל הגימנסיה הנ"ל. בתפקיד זה עמד עד שנת תש"א כשנתמנה למנהל רשת החנוך של כנסת ישראל בארץ ישראל.
הקים הרבה תלמידים, שרבים מהם תופסים מקום חשוב במוסדות הלאומיים, בחברה, בעתונות ובצבור.
בשנות מלחמת העולם הראשונה הוכרח ע"י הטורקים לעזוב את ארץ ישראל ונסע לאמריקה, פעל כעסקן ציוני וכנואם ממדרגה ראשונה. בפרק הזמן ההוא הוציא בהוצאת "קדימה" את ספרו "הנביאים".
עם תום המלחמה חזר לארץ ישראל ולתפקידו בגימנסיה "הרצליה", אך מדי פעם בפעם נשלח בשליחויות ההסתדרות הציונית וקרן היסוד לנסוע על פני אמריקה, אפריקה וארצות אירופה.
השתתף בהרבה קונגרסים ציונים, ובמשך הרבה שנים היה חבר הועד הפועל הציוני, ובקונגרס הציוני הכ"א (1939) נבחר לנשיאות הועד הפועל הציוני המצומצם. נסע מטעם הועד הלאומי ובשליחותו לישיבת חבר הלאומים בג'יניבה בשנת 1933 יחד עם הרב עוזיאל, ובמאי 1939 אחרי פרסום הספר הלבן, והיה מראשי העסקנים של הליגה היהודית למען חבר הלאומים.
היה פעיל בקרב הציונים הכלליים. השתייך לזרם הדימוקרטי שבציונות הכללית ובשנות השלשים יסד יחד עם הד"ר גליקסון את הסתדרות הציונים הדימוקרטים, שנהפכה אח"כ להתאחדות הציונים הכלליים (א'). כשהוקם האיחוד בין ציונים כלליים א' וב' היה עורך העתון השבועי: "הציוני הכללי".
בימי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ח הוכה מכה קשה: בנו יחידו - דוד - נהרג, ואבדה זו דיכאה את רוחו מאד והשפיעה לא מעט על מצב בריאותו.
בשנת תרצ"ח נתמנה למנהל מערכת התנוך העברי של כנסת ישראל. המצב הפנימי במחלקה זו היה קשה מאד. האמצעים היו מועטים, הצרכים לעומת זה היו גדולים, ולחץ הממשלה והשפעתה גברו והלכו עם כל הגדלה יחסית של הקצבת התמיכה שלה, ובמשך זמן קצר הצליח לחסל את החכוכים בין המחלקה ובין הסתדרות המורים, שהיה קרוב לה קירבת נפש, כי במשך הרבה שנים עמד בראשה. אי-האמון ששרר בין המורים ומחלקת החנוך של כנסת ישראל נעלם לאט לאט, על ידו סודרה חוקת-עבודה שהשביעה רצון כל הצדדים, ובמעשיו וכשרונו לישר הדורים, עורר יחס של כבוד מטעם הממשלה אל החנוך העברי ואל העומדים בראשו.
היה עסקן צבורי, ובמשך כמה שנים היה חבר מועצת עירית תל-אביב, וזמן-מה שימש בתור סגן ראש העיריה ובמשך שנתים שימש גם בתור יושב ראש מועצת העירייה (יו"ר בזמן הישיבות של המועצה).
היה גם חבר אספת הנבחרים וחבר הועד הלאומי, ובמשך כמה שנים היה חבר בהנהלת הועד הלאומי.
חלה במחלת הכליות, ואחרי ניתוח שנעשה לו בבית החולים מת בירושלים, י"ב כסלו תש"ג (21.11.1942). גופתו הועברה אח"כ לתל-אביב ונקבר בנחלת יצחק ע"י קבר בנו דוד.
אחרי פטירתו יצא לאור בהוצ' "דביר", במהדורה מורחבת ומושלמת ספרו: "הנביאים", והציונים הכלליים קראו על שמו את המוסד החינוכי החקלאי במגדיאל, שטיפל בו בזמן יסודו.
צאצאיו : מרים אשת מרדכי שומרוני (בנימינה), דוד (ז"ל, רופא וטרינרי ממשלתי למחוז יזרעאל, נהרג ביחד עם חיים שטורמן ואהרן אטקין בי"ח אלול תרצ"ח בעמק בית-שאן), תמר אשת ד"ר פ. פרידלנדר.
אברהם (אלברט) עמיאל
נולד בקזבלנקה, מרוקו, ב-1.3.1875 (תרל"ה), לאביו אליהו (סוחר ידוע מגדולי העשירים במרוקו, בנו של מימון שהיה מפורסם בתרומותיו לצרכי צדקה) ולאמו דונה לבית אל-עסרי.
בהיותו בן חצי שנה עלתה כל המשפחה המסועפת לארץ-ישראל באניתם הפרטית (גם סבו עלה אתם והוא עצמו הובא לפי מסורת המשפחה בעריסה שהיתה עשויה זהב). הם השתקעו בירושלים וקנו מגרשים בעיר הקודש וביפו.
בהשפעתו של אליעזר בן-יהודה הוא גילה אהבה עזה ללשון העברית ; הרבה לעיין בתנ"ך וידעו בעל פה. הצטיין גם בידיעת השפה הערבית, בעל-פה ובכתב, וקשר קשרי ידידות עם המשפחות הערביות המיוחסות בירושלים: החוסיינים, הנששיבים והחלדים. אף עם האמיר עבדאללה קיים קשרי ידידות.
אביו מת עליו בעודנו ילד ולאחר שגם סבו נפטר (את נכסיו בעיר העתיקה השאיר לכולל המרוקני) נתמנה אהרן אבי משפחת שלוש לאפוטרופוס שלו.
נסע לצרפת כדי להמשיך בלמודיו ובין מכיריו בפאריס היה ידוע בכינוי "הנסיך הקטן".