Volume 2

Page 653

Previous Go to page Next

Translate this page using Google Translate

עם תום מלחמת העולם עוד נמשכת מלחמת המושבות. ב-ו' באייר, שנת תר"פ, תוקפים אלפי בידואים מוסתים את מלחמיה. בני המושבה נסוגים לעבר יבנאל, ובדרך בהגינו על הנסיגה פולחים את לבו שבעה חצי מות משבעה בדואים צמאי דם שארבו לו בדרך. הוא עוד מתחנן לפניהם: "קחו הרכוש רק הנפש לי תנו", אך לעג אכזרי מלוה את כדורי המות ששולחו בו, והוא רק בן שלשים ותשע.

על מצבתו בבית העלמין ביבנאל חקוק לאמר: "נפל חלל בו' באייר שנת תר"פ, 1920, בהחישו להצלת בני מושבתו תחת חצי הבידואים. ממיסדי מלחמיה, הרוה בזיעת אפו את שדמות פתח-תקוה, זכרון יעקב ויהודיה".

צאצאיו: שלמה, אברהם, יוסף ומרדכי - אכרים במנחמיה, בנותיו: רבקה אשת יחזקאל אבישר (מורה בחיפה) ושושנה אשת רפאל אבישר (מורה בירושלים).

ישראל-דוב (בריש) נגל

בן זלמן. נולד בבאר (אוקראינה) באדר תר"ל. השכלתו העברית היתה רחבה. מוסמך לרבנות. בגיל 31, כשהיה כבר נשוי, נסע לברלין ולמד בבית הספר לטקסטיל. סיים בהצטיינות וקיבל פרס ראשון. חזר הביתה, לבאר. פתח בית חרושת לאריג, אפשר בית החרושת הראשון ברוסיה כלה על בסיס עבודה עב רית. הכשיר את הפועלים ומהם שיצאו אח"כ ונהיו לבעלי תעשיה זעירים. - שפת הדיבור בבית היתה עברית.

נצר למשפחת חסידים. הסבתא שלו ממשפחת הרבי מטלנא. אביו חסיד טלנאי ומקורב לרבי. והוא ציוני נלהב, חסידו של הרצל, עמד בראש הסניף הציוני בבאר. ציר הקונגרס השלישי. ידידו הפרטי של ד"ר מנדלשטם, הרופא המפורסם בקיוב. ד"ר מנדלשטם הציגו לפני הרצל וציינו כ"אחד הצעירים והידועים למסירות והבקיאים בשפה העברית", ועל עצמו הוסיף מנדלשטם : "אני בן לאב שידע עברית" ועל כך הרצל: "גם אני אב לבן שידע עברית". עד

כמה היתה הציונות בבאר פעילה, מעידה העובדה הזאת : בזמן יסוד הקולוניאל בנק הופצו בעיר לא גדולה זו מניות על סכום של ששת אלפים רובלים. קופסת קרן הקימת היתה בכל בית ובכל המוסדות הצבוריים שבעיר.

בשנת 1913 שלח לארץ את משפחתו (רעיתו ושתי בנותיו). ביקר בארץ וחזר כדי לחסל את עסקיו. כשפרצה המלחמה נשלח לסיביריה כנתין אוסטרי. ב-1917, עם פרוץ המהפכה, הוחזר ונבחר לראש העיר מטעם היהודים וגם מטעם תושבי המקום הרוסים, האוקראינים והפולנים. הבולשביקים אסרו אותו כבורגני. אבל פועליו השתדלו בעדו והוא שוחרר. הצליח לברוח מרוסיה ומתישב בווינה. ואח"כ עלה ארצה.

היה מראשוני גואלי הקרקע בתל-אביב וקרקעות "אגודת נטעים". מן היוזמים הראשונים להקמת תעשית טקסטיל גדולה בארץ.

בקובץ "אחיאסף" שנת תרס"ד פרסם סיפור: לבטיו של ציוני בעירתו ובמשפחתו.

נפטר בירושלים, י"ד אייר תרפ"ד (1924). רעיתו, פסיה-לאה. נפטרה י"ד כסלו תש"ו.

צאצאיו: בת-שבע אשת ד"ר ראובן כצנלסון: רחל.

יעקב חיים מזרחי (פרנקו)

נולד בעיר העתיקה בירושלים בשנת תרי"ב (1852). בן משה מזרחי, מורה הדרך הידוע בירושלים בימים ההם. בנערותו בקש אביו את אחד מידידיו התיירים שישלח לו מלונדון חליפה "אהלה-פראנקה", כלומר: חליפה אירופית, אשר בני הארץ טרם נהגו ללבוש כמותה. בהתקבל החליפה ובלבשו אותה כנו אותו כל חבריו הילדים בשם : "יעקוביקו פראנקו", וכך צורף שם זה לו ולבניו ולבני בניו, עד כי השם "מזרחי" כמעט שנשכח ובמקומו נושאת המשפחה את הכנוי "פראנקו".

התחנך ב"דורש ציון", שנקרא בימים ההם בשם "בית הספר מפראג" ("לה אשכולה די פראג"). בהיותו בן ט"ז שנים התחיל לשרת כחזן ב"ישיבת אלגאזי" (שהיתה במקום שנמצא היום דפוס "קדימה" על יד בית היתומים הספרדי), שבה התפללו מגדולי החכמים והרבנים בעיר. היה בעל קול ערב, תוקע מומחה, וקורא בתורה מובהק. בתפקידים אלה שמש עד שנת התשעים לחייו.

בהיותו בן כ"ה שנים פתח "חדר" לעצמו והחל ללמד בו תינוקות. בין תלמידיו נמנים כמה רבנים ונכבדים, הממלאים היום תפקידים צבוריים.

ב"ישיבת אלגאזי" שמש גבאי, חזן ותוקע במשך שלשים שנה. מול בית היתומים הספרדי נמצא בימים ההם המלון של משפחת קאמיניץ, שהיה המלון הטוב ביותר בעיר החדשה, ובו התאכסנו מטובי התיירים היהודים שהגיעו לירושלים. בחגים

APA citation

Tidhar, D. (1947). Entsiklopedyah le-halutse ha-yishuv u-vonav (Vol. 2, p. 653). Retrieved from http://www.tidhar.tourolib.org/tidhar/view/2/653