השתתף בהגנה על המושבה ביום ההתקפה הגדולה, כ"ז ניסן תרפ"א.
נפטר בפתח תקוה, י' כסלו תרצ"ח.
צאצאיו: יוסף ; דוב ; ברוריה ; צפורה ; שושנה.
שלמה-זלמן צוקרמן (אבינועם)
נולד בסמרגון, פלך וילנה, בשנת תרכ"ז (1867) לאביו אברהם-יצחק , שהיה מנהל עסקי-יערות. קיבל חנוך מסורתי, למד ב"חדר" וב"ישיבה". בהתבגרו נתפס להשכלה וגמר את בית-הספר הריאלי ברובנה. שירת בצבא וזמן קצר אחר שחרורו נאסר ע''י השלטונות כחשוד בסוציאליזם (הוא נטה אמנם לסוציאליזם, אבל החשד נפל עליו משום שגידל שער כדרך המהפכנים ברוסיה).
אחר הפרעות ביהודים ביליסביטגרד התרחק מהסוציאליסטים ונצטרף לחובבי ציון. נכנס לאגודה "קבוץ נדחי ישראל" במינסק במקום שהשתקע לרגל עבודתו. היה אחד משלשת חברי האגודה שעלו לא"י ונתקבלו כחברי ביל"ו בהתאם למכתב האגודה מ-20.12.1883 בדרכו מאודיסה לארץ כתב מכתב אל ידידו יהושע-דב בנינסון, מראשי "קבוץ נדחי ישראל" במינסק, ומתח בקורת על סדרי-העבודה של ביל"ו. בין השאר התעכב על הישיבה הממושכת ללא-צורך באודיסה (האניה היתה עושה דרכה רק פעם בשבועיים ולא דאגו להתאים זמן בואם של העולים לזמן הפלגת האניה), אופן משלוח כלי-החקלאות ע"י פינס בשביל אגודות חובבי ציון ברוסיה לצרכי הכשרה וכו'.
לאחר שבא לארץ ועמד על סבלם של הבילו"יים כתב לחובבי ציון ברוסיה במכתב מט' שבט תרמ"ד: "בהיותי במינסק דמיתי, כי חיים הם חייעונג ואם טוב היה להם שבתם ברוסיה על סיר הבשר בכל זאת שמחים הם בארץ אבותינו גם בלחם צר. אך תוחלתי נכזבה הפעם. לא ירונן עוד בבית ביל"ו ולא ירועע. שבת מהם משוש, עברה שמחתם כי גם זה, הלחם, אזל מביתם והמחסור ישלוט שלטת בכל תקפו ועוזו. ואיך ישירו שירי ציון ובטנם ריקה''.
נמנה על דיירי בית אנטון איוב שבפרדסי יפו ועבד עם חבריו הבילו"יים במקוה ישראל. נשא חלקו בעבודה קשה תחת עולם של המפקחים בדריה ועבד אל-עזיז, ברעב ובמחלות. בחבורת ביל"ו היה מעין מבקר-חשבונות והוא חתום על הפנקסים שצבי הורביץ היה מנהלם.
היה בין מייסדי גדרה ועלה למקום בכ"ה כסלו תרמ"ה יחד עם צבי הורביץ בערב שלפני בואם של שאר אנשי הקבוצה שנשארו ללון בראשוןלציון, וכאשר באו שאר החברים למחרת היום קיבלו את פניהם בלחם ומים, בשירה ויריות באויר.
עם עלותו לגדרה שינה שם משפחתו לאבינועם ובשמו זה הוא חתום על כמה תעודות חשובות, ביניהן על הרשיון מטעם השלטונות התורכיים לבנות בתים בגדרה (רוכסה).
היה בעל נפש לוהטת ואהב את מושבתו בכל חום לבו. כאשר ניטע הכרם הראשון בגדרה, וזכות נטיעת הזמורות הראשונות נמכרה לטובת הקרן "חברת אגודת אחים", שמטרתה היתה לתמוך בידי חולי ביל"ו, קנה את הזכות הזו ב-52 פרנק ונטע את שתי הזמורות על שם הרי"מ פינס ואשתו. לכבוד המאורע נשא נאום נלהב ועודד את חבריו בדברים היוצאים מן הלב. נשא לאשה את רבקה חנקין , בתו של ר' יהודהליב חנקין שהיה ידוע אח"כ בכינוי-החבה "הדוד ליובקה" (הוא תרם עשרה רובלים למען יורשה לו להיות העגלון הראשון בהעברת מטלטלי החלוצים של ראשון לציון) ואחותו של ר' יהושע חנקין. היה מכניס אורחים, בעל ואב מסור.
בטרם שהיו מורים בגדרה התנדב ללמד את הילדים למודי חשבון ואח"כ היה חבר ועד בית הספר.
כבר בימים ההם הגה את הרעיון על גיוס בחורים עבריים למשטרה ועל הקמת קרן מיוחדת לביצוע תכנית זו.
הוא ומשפחתו היו בין חמש המשפחות אשר שמואל הירש, הדירקטור של מקוה ישראל ומנהל ועד חובבי ציון ביפו, דרש את גירושם מגדרה (מלבדו - האחים יעקב ומנדל חנקין, ישראל פיינברג ובלקינד). הגזירה בוטלה אח"כ מטעמים שלא הובררו.
בתרס"ה-ו נשלח יחד עם דוב אריאל-ליבוביץ לאמריקה כדי למצוא שם שוק ליינות הארץ. בחזרו מאמריקה כבר היה רצוץ בגופו עקב מחלת האולקוס שדיכאה אותו.
נפטר לאחר סבל ויסורים בי"ט אייר תרפ"ז ונקבר בגדרה.
צאצאיו: יואב (מגואלי אדמת הנגב), נחמה אשת בן-אורי, יהודה (מגדולי קבלני הבנין בקניה), עשהאל (ממתנדבי הגדוד העברי במלחמה הראשונה, מגואלי אדמת הנגב), חיה (ז"ל) אשת שאול קרבל (מראשוני "השומר"), אברהם (בקניה).