וחזרה. גם במלאכה זו נתנסה ברוב סבל והרפתקאות, ולא פעם אף בהתקפות שודדים בידואים שהתנפלו בדרך בין ההרים עליו ועל נוסעיו. בסוף לא יכול לעמוד בתנאים הקשים ויצא עם אשתו ובתו יהודית לאודיסה, התכונן לבחינה ברוקחות ואחרי שנבחן והוסמך באוניברסיטת חארקוב עסק במלאכה זו באודיסה כעשר שנים וחי בדחקות גם שם. באותה תקופה בא ארצה פעמים בנסיון למצוא לו כאן אחיזה ובסיס קיום, השתתף בחיי התרבות של צעירי הישוב החדש ביפו כאחד ותיק בארץ וקיוה להסתדר ולהביא את משפחתו להשתקע בארץ, אך תקוותיו לא נתגשמו והוכרח לחזור. חובבי התיאטרון ערכו הצגת-פרידה, שמהכנסתה הלוו לו 15 נאפוליונים להוצאות נסיעתו לחו"ל והשתלטותו שם.
בשנות 1895/93 היה בעיירה ליד חרסון רוקח ו"רב מטעם" ("רב" אחראי לקהלה היהודית בלפי השלטון הרוסי הצארי; למשרה כזו היה כשר כל בן דת ישראל, ואפילו עם-הארץ ומבעט בדת, ובלבד שיהיה בעל השכלה תיכונית רוסית). ב-1898 העביר את משפחתו לניקולאייב ויצא ללמוד רפואה באוניברסיטת ברן שבשוייץ, ובשנות לימודיו שם היה מנהיגה ונשיאה של "האגודה הציונית האקדמאית", והוסמך לרופא.
ב-1905 עלה ארצה בפעם החמישית כרופא מוסמך וממונה לראש הועד הפועל היפואי לניהול פעולות חובבי ציון בארץ מטעם הועד האודיסאי. אכן אמצעי הקופה שברשותו היו מוגבלים ולא יכול לספק את כל הדרישות הרבות לעזרה ותמיכה. הוא העדיף איפוא את ביסוסם של מושבי הפועלים (עיןגנים, באר יעקב, נחלת יהודה וכפר מל"ל) על התמיכות במפעלים עירוניים שונים, ואשר על כן התרכז חוג מסוים ביפו - של אנשים שבגללו קופח חלקם בעזרת הקופה - בשם "חברת לק"ח" (ל' ק' ח' - ראשי תיבות של קריאה באידית, שפירושה : הבה נחבוט בחיסין!), אך לידי חבטה ממש לא הגיעו. וכשנתעייף מהעבודה הקשה והמצבים הקשים מאד בעניני הישוב, היה יוצא להתרענן בגדרה, ושם, במושבת הבילויים, היה חוזר בנפשו לטוהר ימי בראשית המרים והיפים כאחד.
השתתף ב-1907 ביסוד המועצה הישובית שליד הועד הפועל של חובבי ציון.
שנים אחדות עסק בניהול עניני חובבי ציון וברפואה בעיר ובסביבה ואח"כ רק ברפואה. השתתף בכל הפעולות הצבוריות והישוביות. ממיסדי חברת "אחוזת בית" ותל-אביב ואחד מבוניה הראשונים, הבר הועד שלה וזמן-מה אף ראשו. יוזמה וראשה של הועדה הסניטרית, שבלי כל תוקף שלטוני עלה בידה לשמור על נקיון הבתים והחצרות והרחובות בשכונת תל-אביב. ביזמתו נוסדה ועדת הצדקה, שנתנה לעניים סכומים מסוימים כדי שלא יחזרו על הפתחים בבתי תל-אביב.
פרסם ב"ווסחוד" "מכתבים מארץ-ישראל" שהשפעתם היתה רבה על הנוער ועל חובבי ציון קוראי רוסית. באותו עתון פרסם בהמשכים ב-1887 ''מיומן אחד הבילויים", שיצא בתרפ"ה בתרגום ש. הרברג בצורת ספר בהוצאת ועדת התרבות של הסתדרות העובדים הכללית.
נפטר בתל-אביב, כ''ה אלול תרצ"ב (26.9.1932), ונקבר בבית-העלמין הישן.
על שמו נקרא רחוב בתל-אביב.
צאצאיו: אלכסנדר (מהנדס) ז"ל, אסתר אשת יחיאל פולני (פקיד ותיק בבנק הלואה וחסכון בת"א), עדה אשת דב גפן (מנהל המחלקה הסניטארית של עירית ת"א), דבורה אשת ישראל פינקלשטיין (מזכיר מערכת "הארץ").
הרב משה ריבלין ("ר' משה מגיד")
נולד בשקלוב, ליד מוהילב שעל הדנייפר, רוסיה בשנת תקמ"ב (1782), לאביו הרב הלל בן ר' בנימין ריבעלעס-ריבלין , (מגזע ר' משה רבקה"ש מוילנה, מחבר "באר הגולה'', קרובו של הגאון ר' אליהו מוילנה ) ולאמו חיה ציפה . למד בישיבת שקלוב, שיסד אבי-אביו, בחבורת גדולי התורה מתלמידי הגר"א ואחרים שהתרכזו בה.
היה בנעוריו עד ראיה והתרשמות לתנועת "חזון ציון", שנוסדה ברוח הוראות הגר"א וביזמת אבי-אביו ואביו, ואחרי הכנסיה הגדולה של רבנים ועסקנים מקהלות רייסין, ליטא וצפון-פולין שהתכנסה בתקס"ו בשקלוב ארגנו את העליה, וסידור התמיכה בעולים ה"פרושים" תלמידי הגר"א. וכשעלה אביו ארצה בתקס"ט בראש שיירה בת שבעים נפש מתלמידי הגר"א והנלוים אליהם, והניחו את היסוד לעדה האשכנזית הפרושית בארץ -בתחילה בצפת ואח"כ בירושלים - נשאר הוא בשקלוב כמגיד-מישרים ונתפרסם כדרשן מצוין גדול בתורה ובמעשים טובים ופעיל למען ישוב ארץ-ישראל בהפצת רעיונות העליה ובמרכז התמיכה בעולים שהתקיים בשקלוב.
אחרי פטירת אביו בירושלים בשנת תקצ"ח הגיעוהו בשורות רעות על המצוקה שנתון בה הישוב עקב הרעש בצפת ועקב הדלדול הכספי ועל הריב שפרץ בעדה האשכנזית בירושלים, המעמיד בסכנה את עצם קיומה.
לריב ההוא היו גורמים שונים, ביניהם סכסוכים בעניני ה"חלוקה", קנאה ותחרות בדבר הראשות והיתרונות בין עולי שקלוב (שבה נוסד המרכז הראשון של העליה ותמיכתה בכולל) ובין עולי וילנה (שאליה עברה אח"כ ההנהגה המרכזית), המצוקה הכללית (שסיבכה את העדה בחובות כספיים גדולים לעדה הספרדית), ועוד. אך בקוים בולטים ביותר לבש הסכסוך צורת ריב בין סיעת ה"חורבה" ובין סיעת ה"חצר''. וזה הדבר: