היה עברי נלהב, ובשנות מגוריו בפטרבורג היה פעיל מאד בחברת "חובבי שפת עבר" והתמסר בכל נפשו לעניני החנוך העברי.
בתרס"ח בקר בא"י והושפע מאד מצלילי השפה העברית החיה המדוברת בפי ילדי הישוב.
לאור נסיון תחית השפה בא"י פרסם בתרס"ט קונטרס בשם "לשאלת תחית שפת עבר" בצורת מכתב גלוי לראשי ההסתדרות "עבריה" להגשים את השפה העברית החיה - הלכה למעשה בקהלות של תחום המושב ברוסיה ע''י כבוש מוסדות החנוך, החל מגן הילדים, החדר והישיבה.
הנדיב וחובב התרבות העברית רפאל שלמה גוץ, חתן ק.ז. ויסוצקי העמיד לרשותו במשך שנתיים מאה רובל לחודש, לשם מטרה זו. ולפי יזמת העסקן והסופר יוסף חיים דורוז'קה מהעיירה קאלינקוביץ פלך מינסק, הוזמן לשם. ובניסן תרע"א הוסכם לפי החלטת הקהל בחתימת הרבנים, גבאי בתי התפלה, ראשי מוסדות הצבור וחשובי בעלי הבתים של העיירה, "שכל ילדי המקום ילמדו בגן הילדים העברי שיווסד בעיירה למען אשר תהיה השפה העברית לשפה חיה ומדוברת בפיות הדורות הבאים לעם ישראל". בראשית תרע"ב נפתח המוסד החנוכי שהיה חציו גן וחציו בית ספר (הראשון ויחידי במינו ברוסיה) והתקיים במאמצי המורה יעקב ברם והפרביליסטיות אסתר קליונר ושרה מנדליוב ובמאמציו הוא במשך שנתיים.
בשנת תרע"ג נבחר לציר הקונגרס הציוני ה-11 בוינה.
בשנת 1918 נבחר ע"י הציונים לחבר הקהלה העברית הדמוקרטית בפטרבורג.
בימי מלחמת האזרחים ברוסיה אירע לו אסון נורא: בנו יחידו, יצחק, נהרג ע"י עובדי הצ'יקה הרוסית (הבולשת הסוביטית) באשמת השתיכותו לאגודה קונטרריבולוציונית כביכול. הרצח הזה המר את רוחו. ואת רחשי לבו גילה לנו במונוגרפיה-הקינה על מות בנו הנ"ל, שראתה אור ב"רשומות", כרכים ה-ו, ובחוברת מיוחדת (ת"א תר"ץ).
בשנת 1925 הצליח לצאת מרוסיה הסוביטית ולהגיע לארץ ישראל יחד עם בתו שרה. כאן לא הצליח לקנות לו מקום בחברה למרות ההשתדלויות המרובות של אחד העם וביאליק לסדרהו כפקיד באחד המוסדות וכל ימיו היו מרים וקשים, אם כי תמיד היה מראה פנים שוחקות בפגישה עם ידידיו. ניסה לעבוד בקרן הקיימת, בקרן היסוד, אך לא יכול להתרגל לעבודות אלו, ולדרישות שהעבודות האלו דרשו ממנו. הוא גם ניסה לעסוק בתעשיה היה שותף ליסוד בית חרושת לאריגת טליתות, עם חיים אלפרן, אך בלי הצלחה ; אח"כ מצא את לחמו בקושי בעבודה ספרותית שביאליק השתדל להמציא לו. לפי הצעתו של ביאליק נמסר לל לחבר מונוגרפיה על מ. ל. לילינבלום. המונוגרפיה הזו נדפסה אח"כ ויצאה לאור בצורת ספר ; השתתף ב"הארץ", התחיל להכין חומר בשביל "ספר השבת", שיצא אחרי פטירתו בהוצאת "עונג שבת". ערך את החוברת "יוסף חיים דורוז'קה, ציון לסופר עברי אומלל, איש הרוח מסוג נאצל בלתי שכיח" (ת"א, תרצ"ד).
בשנות חייו האחרונות גר ברמת גן. שם חלה את חליו ובז' כסלו תרצ"ז נפטר בתל-אביב. נקבר בבית הקברות הישן. עד יומו האחרון הגיב במאמריו על כל תופעות החיים הצבוריים.
בתו: שרה אשת דוד גרבר (לנינגרד).
אחרי פטירתו אספה אגודת "עונג שבת" את מבחר מאמריו שפרסם בארץ ישראל והם הופיעבכרך גדול אחד למלאת שנה לפטירתו.
מנחם מנדל גרובר
נולד בירושלים בשנת תרי"ד (1854), לאביו משה יוסף (שעלה לא"י מקוסוב פלך גרודנה, תלמיד חכם ומופלג בתורה) ולאמו ברכה בת ר' ישראל משקלוב (ראש ומיסד הישוב של האשכנזים-הפרושים בא"י, שעלה לא"י בשנת תק"ע).
קבל חנוך מסורתי בחדר ובישיבת "עץ חיים" בירושלים.
נשא לאשה את דינה בת יונה.
מאס ב"חלוקה" ועסק בבנין השכונות הראשונות, אשר מחוץ לחומה, היה מפקח על עובדי הבנינים ודואג להמצאת חמרי הבנין הנחוצים בזמנם. היה נקרא בשם "ר' מנדל ווקאף", הוא טפל בבנין השכונות "מזכרת משה", "אהל משה" ומושב הזקנים והזקנות של האשכנזים ב"שכונת הזקנה" על יד רוממה.
בתאונת עבודה באחד הבנינים נקטעה לו בוהן ידו השמאלית