פרסם בעתונות הערבית במצרים רשימות על המושבות העבריות בארץ, בצורת רשמי מסע, בחתימת "עלי"' הוא היה בין המעטים שמתן הקונסטיטוציה הטורקית (ה"חושמה" כלשון בן יהודה , ה"חוריה" בערבית) לא הכה אותם בשכרון של תקוות ורודות ביותר. במתן החופש לעתונות ראה בעיקר את האפשרות לעתוני הערבים לפרסם דברי הסתה נגד הישוב העברי בלי ריסון הצנזורה.
עם היותו קשור בעבודתו ובפעולותיו הספרותיות והמדעיות לחיים העירוניים לא בנה לו בית בעיר, כי שאיפתו היתה לחזור אל הכפר, ואף את בנו אשר לוי לא שלח ללמוד מדעים באירופה אלא חקלאות במקוה ישראל. לבל ינותק קשר משפחתו אל האדמה.
אור ליום ח' אלול תרע"א השתתף במסיבה שנערכה לכבוד ידידו ונערצו אהרן אהרנסון לרגל סיום מחזור הרצאות למורים, ונשא נאום נלהב לכבודו. למחרת בבוקר הלך למשרדו בבנק, כרגיל. בדרך הרגיש את עצמו ברע, נכנס לחנות בנוה צדק ושם נפל ולא קם עוד, והובא לקבורה בפתח תקוה.
קובץ כתביו יצא בשנת תרע"ג בהוצ. "קוהלת".
צאצאיו: חנה, חיה, אשר לוי ז"ל (שמילא תפקידים חשובים בהתפתחות המושבה פתח-תקוה ובהגנתה). יוסף (ראש עירית פתח תקוה ומעסקני התאחדות האברים בא"י).
על שמו רחוב בתל-אביב והספריה הצבורית העירונית בפתח תקוה.
חיים ליבוביץ
נולד בקונסטנצה, רומניה (בשהות שם הוריו שנים אחדות בדרכם מקישינוב לשם עליה לארץ ישראל), א' תמוז תרנ"א (1891), לאביו שלמה זלמן (אח"ב משגיח בפרדסי הבארון בנימין רוטשילד בפתח תקוה) ולאמו חוה בת מנדל הלמן מרומניה.
בילדותו חי בבית הוריו באוירה של התכוננות מתמדת לקראת הנסיעה "שמה" (לארץ-ישראל), ובשנתו השמינית, בתרנ"ט, עלה ארצה עם הוריו והמשפחה והתישבו ביפו והוא הוכנס ללמוד בתלמוד-תורה. משעברה המשפחה לרחובות, כשאביו היה שם פועל חקלאי, המשיך את לימודו בבית-הספר של המושבה וכשגמר נשלח ללמוד במקוה ישראל. בינתיים עבר אביו עם משפחתו לפתח תקוה ובנה לו בית, סידר משק ונטע כרם שקדים, וכשגמר חיים את לימודיו במקוה ישראל חזר אל הוריו לפתח תקוה ועבד בפרדסים.
בתרע"ב נשא לאשה את רחל בת משה עמנואל מפתח תקוה.
כשפרצה מלחמת-העולם הראשונה גויס לצבא כ"נתין טורקי מלידה" (את המעמד הזה רכש אביו למשפחה אצל הקונסול הטורקי בקונסטנצה, כדי שיובלו לעלות ארצה בניגוד לגזירות על עלית יהודים), נשלח לעבוד בהספקת עצים לדלק בשביל תנועת רבבות הצבא (כי בגלל ההסגר הימי לא הובא פחם לארץ), ואחרי זמן קצר נתגלו מרצו וכשרונו המעשי לממונים הטורקיים ומינוהו למפקח על כריתת עצים מהיערות בסביבות חדרה, עטלית וזכרון יעקב. בתפקידו זה הציל הרבה מאות יהודים מהשרות בצבא, בקבלו אותם לעבודת הספקת העצים, אף במספר גדול בהרבה מהדרוש, והעסוקים בעבודה זו, שהיתה, חיונית למאמץ המלחמה, שוחררו מהצבא. כן עזר, לפי בקשת דיזנגוף, כמה פעמים בהעברת משלוחי מטבעות זהב להקלת מצוקת הישוב, שנשלחו לשם כך ממצרים באמצעות הקשר הסודי שבין "נילי" ובין אניה בריטית, בעד העבודה ולשכר הפועלים ביערות השומרון בשות פות עם פיק"א ו"פרדס" היה מקבל את התשלום מהשלטון האזרחי, ופעם, בתשרי תרע"ט, כשהלך יחד עם שבתי לוי (אז מנהל יק"א וכיום ראש עירית חיפה) אל המושל בעכו לקבל כסף, גרש זה אותם בכעס: "צאו מהבית, לא אשלם לכם אף פרוטה, בא ידידכם האנגלי..." אז חזר לחיפה, התגנב ברכיבה על סוס דרך עטלית לזכרון יעקב ושם כבר מצא את הצבא הבריטי, ואחרי כיבוש חיפה בטל תפקידו בשרות הצבא הטורקי וחזר עם משפחתו לפתח תקוה.
עשה נסיונות שונים לביסוס מעמדו; קנה כרם שקדים, יזם ליסד חברה לסלילת קו רכבת לפתחתקוה, ניסה לנטוע עצי אקליפטוס בבצות, - אך כל אלה לא הביאו לו את ההצלחה, ובינתיים המשיך בפעילות צבורית והשתתף ביסוד מכבי פתח תקוה.
ב-1923 השתתף ברכישת אדמת כרם במיה, בצפון-מערב תל-אביב (לפי שטחה .לזמן ההוא) וביסוד שכונת תל נורדאו ובנה בה את הבית הראשון (כיום ברחוב הירקון), שהיה מרכז לפעילות צבורית יוזמת ויוצרת. פעל רבות למען פיתוח השכונה והעיר בכלל. ביחוד חיבב פעולות הדורשות אומץ, זריזות ותעוזה. ליוה את המייג'ור טולוק במסע חקירתו מס