ללמוד משפטים באוניברסיטת איסטמבול. בתקופת לימודו שם בא במגע קבוע עם מנהיגי תנועת "הטורקים-הצעירים" ועם צעירי התנועה הערבית הלאומית. ביניהם: האמיר שאכיב ארסלאן, עזיז אל-מצרי (לאחר-זמן עלה לדרגת פחה) ונורי א-סעיד (כיום מראשי המדינאים בעיראק), ויחד עם ד"ר ויקטור יעקבסון ניהל עמהם שיחות על בעית ארץ-ישראל ואף עיבד תכנית-יסוד לשיתוף-פעולה בין היהודים והערבים בארץ. הרגיש נטיה מיוחדת לפעילות דיפלומטית והתערב באופן פעיל במו"מ לשלום בין טורקיה וארצות הבלקן אחרי המלחמות שביניהן ב-1913.
מתוך הרגשה, שעם ישראל בארצו עוד עתיד לתפוס מקום בין העמים השתלם במיוחד בביה"ס למדעי המדינה בפריז לשם שרות עמו בעתיד, וגם שם קיים מגע עם חברי הועד הערבי של הלומדים והמהגרים (עוני ביי עבדול האדי, ג'אמיל מרדם, שנעשה אח"כ מיניסטר וראש-ממשלה בסוריה ועוד). כשפרצה מלחמת-העולם הראשונה ב-1914 התנדב ללגיון הזרים לשרות במלחמה באירופה והשתתף בארגון 4000 יהודים להתנדבות-ללגיון זה לעזרת צרפת. נלחם בחפירות עד 1917, נפצע פעמים וקיבל את "צלב המלחמה" עם ענפי התומר. אח"כ נשלח כקצין פוליטי, בשל בקיאותו בעניני המזרח הקרוב, ליד מפקדת חיל-המשלוח הצרפתי בסאלוניקי ובמקומות אחרים במזרח הקרוב.
אחרי המלחמה חידש את מגעו עם ראשי התנועה הערבית הארצישראלית בקאהיר בשאלת ארץ-ישראל ויחד עם ד"ר דוד אידר (אז הממונה על המחלקה המדינית של ועד הצירים) והבארון פליכס די מנשה ייצג את הצד היהודי. גם ב-1922, בעת הועידה הציונית בקארלסבאד, נשלח מטעם הד"ר חיים וייצמן לז'נבה להפגש עם האמיר הביב לוטפאללה ויתר חברי המשלחת הסורית-הארצישראלית למשא-ומתן לשם יצירת הבנה ושיתוף-פעולה בין שני העמים בארץ. ואכן הוסכם בין שני הצדדים באופן עיקרוני שיש צורך בהבנה הדדית ובמשא-ומתן לבירור פרטי התנאים. אולם כוחות אחרים, חזקים מהיהודיםוהערבים גם יחד, שהיו מעונינים דוקא בפירוד ובריב בין שני העמים, כדי להתמיד בשליטה עליהם, עמדו על המשמר ובתככים נסתרים הכשילו כל נסיון להסכם ביניהם.
בשנת 1919 נוסדה בירושלים קבוצת "הסולל" ע"י: איתמר בן-אבי, אלכסנדר אהרנסון, שלמה קלמי, אברהם אלמאליח, יצחק עבאדי ופרץ דגן-קורנפלד, והוא היה הרוח החיה בה. הקבוצה הוציאה אז לאור שלשה עתונים: "דאר היום" בעברית, "פלשתיין וויקלי" באנגלית, ו"באריד אל-יום" בערבית. הקבוצה העבירה כמה פעולות חשובות בשדה היחסים המדיניים עם המנהיגים הערבים בארץ ובארצות השכנות לפיהוראותיו של הד"ר חיים ויצמן. הרבה לכתוב ולדבר למען ההסכם בין שני העמים, וכן כתב בעניני צבור אחרים בעתונות הא"י.
משבטלה קבוצת "הסולל" יצא לפאריס, עסק בעניני תעשיה ופיננסים והצליח לבסס את מעמדו באמירות. בביתו בפאריס היו נפגשים עסקנים יהודים וערבים תושבי המקום או עוברי אורח ותמיד השתדל לעזור לקירוב הלבבות ולסלילת הדרך להסכם-שלום בין שני העמים. גם הסופרים והאמנים היהודים בפאריס היו מבאי ביתו.
ב-1935 חזר ארצה וב-1938 יצא שוב לצרפת. כשהתקדמו הגרמנים אחרי הבקעת החזית הצרפתית לפאריס באביב 1940, הצליח לצאת מהעיר יומים לפני כניסת הגרמנים לתוכה ולהגיע אחרי תלאות והרפתקאות רבות ללונדון, הצטרף לתנועת צרפת הלוחמת בהנהגת הגנרל שארל די-גול. בשל בקיאותו בעניני המזרח התיכון נתמנה ליועץ ומנהל מחלקה בענף זה של ממשלת צרפת החפשית בגולה והועלה לדרגת קפיטן.
בשנת 1937 בזמן הבקור של הועדה המלכותית לא"י פרסם חוברת "אחדות, או חלוקה" (סקירה היסטורית מהמו"מ בין היהודים והערבים להכרת זכויות היהודים בא"י).
תור שרותו חלה והוכנס לבית-החולים הצבאי של צרפת החפשית בלונדון, ובו נפטר ביום י"ד אלול תש"ב (27.8.42).
ישראל ברדקי
נולד בירושלים, ג' כסלו תר"ן (1889), לאביו ר' ישעיהו (בן ר' שלמה, שהיה חזן במשך 40 שנה בבית-הכנסת הגדול שבחורבת ר' יהודה חסיד, מהיחידים בישוב הישן שידע לקרוא תוי-נגינה ולנגן בכנור ; בנו של הרב ישעיהו ברדקי מפינסק, מראשוני הישוב האשכנזי בירושלים, ראש העדה, ראש הרבנים כלפי הממשלה ומראשי הכולל האשכנזי, התנו של ר' ישראל משקלוב , בעל "פאת השלחן", ו"תקלין חדתין", מתלמידי הגר"א ומחלוצי העולים בתנועת "חזון ציון").
למד בחדרים ובישיבת "עץ חיים". היה בעל קול ערב מילדותו והשתתף במקהלה של זקנו ר' שלמה החזן בבית-הכנסת של ה"חורבה" וממנו למד את נוסחהתפלה המסורתי. אח"כ היה תלמידו של הפרופסור (החזן) א.צ. אידלזון, שהכיר בו כשרון מוסיקלי