בשלום וחזרה למשק דגניה. בינתים יצא גם יוסף ברץ לרוסיה להתיצב לצבא, ואחרי ש"מילא את חובתו" והתיצב וגם גויס, מילא את חובתו האמתית, ברח ארצה וחזר לדגניה וביום כ' סיון תרע"ב ערכו את חתונתם.
בנה גדעון היה הילד הראשון שנולד בדגניה א'. כל 35 אנשי הקבוצה "טיפלו" בו, חיבבוהו והשתעשעו אתו ברוב נחת. אולם האהבה לילד לחוד - והיחס לעבודת האם לחוד. בזמן ההוא עוד היה נהוג בקבוצה לשלם לכל חבר משכורת חדשית, ומהמשכורת שלה ניכו שליש, שכן אין היא נותנת את כל עבודתה למשק הקבוצה וחלק מזמנה "מבזבזת" היא "לצורך פרטי", לטיפול בבנה...
כשנולדה לה גם בת, דבורה, עמדה הפנקסנות של הקבוצה לפני בעיה מסובכת, בכמה להגדיל את הניכוי ממשכורתה... והנה נזדמנה לה תעסוקה מלאה. באותו זמן פרצה מגפת דבר הבקר, שהעמידה בסכנה את משק דגניה. אז נסעה בשליחות הקבוצה עם שני ילדיה (הילד בן שנתים וחצי והתינוקת בת חדשים) לבן-שמן, ובמשך תשעה חדשים השתלמה שם בטיפול בפרות, וכשחזרה הביאה עמה כמה פרות ועגלות שנרכשו בשביל הקבוצה, ומאז היתה היא המומחית של הקבוצה בעבודת הרפת וגם כיום הנה פעילה בועדת משקי עמק הירדן לגידול בקר, ופרסמה על נושא זה רשימות בעלונים מקצועיים.
ואשר לחשבון הטיפול בילדים - גם הוא מצא את פתרונו. כשנולדו עוד שני ילדים בקבוצה עמדו החברים על הצורך לרכז איך-שהוא את הטיפול בילדים, לבל יבוזבז יותר מדי כח-אדם לעבודה "בלתי פרודוקטיבית" זו. ובהיות היא בעלת הותק הגדול ביותר ב"ענף האמהות" (האם הראשונה בקבוצה) הוטל עליה הטיפול בארבעת הילדים. אח"כ הגיעה הבעיה לפתרון כללי בועידת הפועלות בשרונה שבגליל התחתון. בה נתקבלה דעתו של יוסף בוסל איש דגניה, שגידול הילדים במשק הקיבוצי הוא חלק אינטגרלי בעבודת המשק ובתקציב הוצאותיו המשותפות, לא פחות מגידול עגלים או אפרוחים - ויהי לחוק בישראל בכל המשקים השיתופיים.
צאצאיה : גדעון, דבורה, עמוס, יונה, בתיה, מיכל, אליקום.
חיים מישורי (מישורובסקי)
נולד בעיירה ורחובקה, פלך פודוליה (אוקראינה), כ"ג תשרי תרמ"ה (1885), לאביו שמעון ולאמו סימה ינטה בת זכריה (נפטרה בגיל 84 שנה בת"א).
למד בחדרים ובבית-המדרש והשתלם בספרות עברית ובהשכלה כללית.
נשא לאשה את ברכה בת בנימין (נפטרה ברוסיה), ובזיווג שני נשא בתרפ"א את פרידה בת ברוך מישורובסקי. ב-1907 החל לעסוק בהוראה עברית בבית-ספר לבנות באנאניוב, פלך חרסון והשתתף שם ביסוד אגודת חובבי שפת עבר ב-1910. ניהל בתי-ספר עבריים באנאניוב ואח"כ ברזינה שבבסראביה. נבחן ב-1914 בגימנסיה הממשלתית באנאניוב וקיבל תעודת מורה עממי.
ביקר בארץ ב-1906 ושהה כאן ארבעה חדשים ובאוגוסט 1924 עלה ארצה עם משפחתו. התחיל לעבוד בקטיף. אח"כ יסד בית-ספר דתי (מסוג "חדר מתוקן" בצורה ארצישראלית) בשכונת שפק (רחוב בילו והר חובות הסמוכים לו) שהיתה אז בקצה העיר תל-אביב. אח"כ נתקבל בית-הספר לרשת החינוך בפיקוח המזרחי בסניף לבית-הספר "תחכמוני" והוא נתמנה לממלא מקום מנהל "תחכמוני" בסניף, ומשהוגדל הסניף לביתספר מיוחד מהזרם הדתי (בפיקוח המזרחי) נתמנה למנהלו.
התמסר לפעילות סוציאלית לעזרת תלמידים עניים במזון ובהלבשה והצליח לארגן ולהפעיל את ההורים בעבודה הזאת. משהורחבה עבודת העזרה לתלמידים בהיקף עירוני נבחר לועד ההורים המרכזי, העוסק בכך ומאז הנו חבר תמידי בו והשתתף ביסוד ביתההבראה החינוכי לתלמידים בנטעים, הנותן מרגוע