דית, ב"הצפירה" ובעתון של איגוד הקואופרציה האשראית היהודית בפולין "די קאאפעראטיווע באוועגונג" מ-1931 הוציא וערך את השבועון הרביזיוניסטי "דער נייער וועג''. בועידה העולמית של ברית הצה"ר בקאטוביץ עמד לצד מאיר גרוסמן בהתנגדות להצעת זאב ז'בוטינסקי ליציאה מההסתדרות הציונית, ועם הפילוג במפלגה הצטרף לקבוצת גרוסמן שהפכה ל"מפלגת המדינה העברית", היה חבר מרכז המפלגה בפולין ונציגו במשרד הארצישראלי בוארשה ובועד המרכזי של "תרבות" בפולין.
באביב 19,34 עלה ארצה ונתקבל לפקיד בבנק אשראי בתל-אביב. לאחר שנה נתמנה למזכיר כללי ב"מרכז" ברית פיקוח של הקואופרציה האשראית בארץ ישראל, וכשהתפטר הרב ישעיהו שפירא ב-1943 מהנהלת בנק זרובבל . (המוסד הכספי המרכזי של האגודות הקואופרטיביות לאשראי) נתמנה הלא במקומו למנהל המוסד. השתתף בקביעות בירחון "הקואופרציה" במאמרים על עניני קואופרציה וכלכלה.
ב-1937 נשא לאשה את ריטה בת לימה ריפ , שהיה מעסקני הציונות והתרבות העברית בגרודנה.
בארץ המשיך את פעילותו הציונית במפלגת המדינה העברית כיו"ר מרכזה הארצי, ומשנת 1946, כשחזרה והתאחדה עם ברית הצה"ר, כחבר מרכז הצה"ר בארץ ישראל עד לקונגרס הציוני בבאזל, ינואר 1947. בתו ; אילנה .
דינה ברלוביץ
נולדה בציטיביאן, פלך קובנה, ליטא, בשנת תרכ"א (1861), לאביה ר' נחום ברנט (סוחר בפרוות, תלמידחכם). קיבלה חינוך מסורתי ונישאה ליוסף ברלוביץ . אחרי החתונה החליטו שניהם לעלות לארץ-ישראל, שם כבר היה לה אח (הוא ר' זרח ברנט , ממיסדי פתח תקוה ונוה שלום שביפו), וכדי לבסס את פרנסתם בארץ נסעו לפאריס, אל אחיה העשיר יעקב .
ושם השתלם בעלה בתעשית רעפי-גג על מנת להיות בעל תעשיה כזאת בארץ. שם עבדו שניהם ואף הצליחו לחסוך כסף. משנולד בנה בכורה יצחק (ב-22.12.1892) החליטה כי הגיע הזמן לעלות ארצה למען יגדל הילד ויתחנך בסביבה יהודית אמתית, ולמרות שאחיה הניאם מהגירה לארץ השוממה הסכים בעלה לדעתה ועשו את ההכנות לעליה.
בסוף 1893 עלו ארצה ובהשתדלות אחיה ר' זרח, שכנתין בריטי ועשיר היה בעל השפעה על שרי השלטון, הורשו לעלות על החוף בלי עיכובים, למרות הגזירות החמורות של השלטון הטורקי שהיו אז בכל חומרתו נגד העליה היהודית, ומיפו יצאו להתישב בפתח-תקוה. אחרי נסיונות ולבטים רבים הפסיד בעלה את ההון שהשקיע בתעשית רעפים בפ"ת ונתקבל לעבודה קבועה במשק לחמן, בו עבד ב-25 שנה, והיא עזרה לפרנסת הבית בעבודה שקדנית בגידול עופות וירקות וכו'. הקדחת ויתר המחלות פגעו מאד בה ובבני ביתה, ומ-14 בנים ובנות שילדה נשארו רק שלשה בחיים, אך היא נשאה את כל הפגעים באומץ מתוך חיבת הארץ והתמסרה להפיג את סבלם של אחרים. יחד עם ביילה שפירא (אמו של אברהם שפירא ) היתה אוספת מעות וצרכי-אוכל בשביל עניים וגם משלה נתנה ביד נדיבה, והכל בהצנע-לכת, בהתרחקות מפרסום מעשיה הטובים, ובשמירה על כבוד הנצרכים. תמכה בבחורי הישיבה הקטנה שנוסדה אז ליד בית-הכנסת הגדול "בית יעקב" והשפיעה גם על אחרים שיתמכו בלומדי התורה. השתתפה ביסוד "גמילות חסד של בנות התקוה" בפ"ת שהתנהל בראשות עטיל שמולביץ והיתה פעילה במוסד זה עד סוף ימיה. בשנותיה האחרונות תמכה בישיבה הגדולה שנוסדה בפ"ת והמשיכה בפעולות צדקה וחסד עד יומה האחרון.
נפטרה בפתח תקוה, ז' ניסן תרצ"ח.
צאצאיה : יצחק (חלוץ האריזה העברית בפרדסים), בת-שבע, חיים.