התנדב לחיל המשלוח האוסטרי לעזרת הטורקים בחזית ארץ ישראל והגיע ארצה באוגוסט 1915 לשרות ליד המטה האוסטרי בירושלים.
בירושלים עמד בקשרים עם עסקני הישוב ד"ר יעקב טחון, יהודה גרזובסקי, דוד ילין, ועם פרופ, בוריס שץ ואחרים ומצד שני היו לו קשרים עם ראשי הצבא האוסטרי ואפשרות של קשר חפשי מבקורת עם איסטמבול, וינה וברלין. בקשריו אלה השתמש לסכל את מזימות הטורקים נגד הישוב, להבאת כספי הסיוע ומשלוחי הזהב להצלת הישוב מרעב והתמוטטות כלכלית. ובעזרתו הובאו המשלוחים מארצות מרכז אירופה דרך איסטמבול לארצנו. הארכיון של המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית נשמר בביתו, כי במקום זה היה מחוסן מפני חיפושים של הבולשת הטורקית. באמצעות קשריו עם מרכז אירופה הגיע אליו העתק התזכיר ששלח זאב ז'בוטינסקי ללשכה הציונית המרכזית שבקופנהגן (שבראשית המלחמה ההיא עברה מברלין שמה, לארץ הנייטראלית, כדי לקיים קשר בין חלקי ההסתדרות הציונית משני עברי החזית) בדבר הקמת לגיון עברי להשתתף בצד אנגליה בכיבוש ארץ ישראל, וזו שלחה אותו באמצעות קצין-המטה מ. שווארץ לראשי הישוב לשם חות-דעת.
סמוך לסוף השלטון הטורקי בארץ באה לכאן משלחת כלכלית אוסטרית בראשות פון קריגר לשם חקירת האוצרות הטבעיים של הארץ והתועלת שהמשק האוסטרי יוכל להפיק מהם "לאחר הנצחון" (כי האימפריאליזם האוסטרי ראה את עצמו שותף לאימפריאליזם הגרמני בזכות לנצל את אוצרות הקיסרות העותומנית. שתהיה כפופה להם כעין מושבה לאחר שיהדפו ממנה את נסיונות הכיבוש של האימפריאליזם הבריטי). הבארון הביא אל שווארץ מכתב-המלצה מאת אדולף ביהם , בו העיד על הבארון, שהיה מידידיו של הרצל ועזר לו בשעתו להתקבל לראיון אצל האפיפיור. שווארץ זימן את הבארון עם ד"ר י. טהון ועם הפרופ. שץ , ואף הוא עצמו הסביר לבארון את חשיבותו החיונית של הגורם היהודי-הציוני בפיתוח הארץ. כשחזרה המשלחת לאיסטמבול הזמינתו שמה טלגרפית לעזור לה בחיבור הדו"ח ולניסוח חות-דעתו הפוליטית. הוא נסע שמה וקישר בין המשלחת ובין הד"ר א. רופין , שהוגלה שמה מהארץ, והוא, כמומחה בעניני הארץ ופיתוחה כמוסמך מטעם ההסתדרות הציונית, חיבר את הדו"ח הפוליטי בכיוון ציוני, וחלק זה נכלל בדו"ח הכולל שהמשלחת העבירה אל מיניסטריון החוץ הוינאי.
בינתיים נתגלתה בארץ רשת-הריגול של המחתרת העברית "נילי", והוא, בקשריו הטובים עם ראשי המפקדות הגרמנית והאוסטרית, הצליח להחליש בהם את הרושם של גילוי זה, לבל יתנו יד למסע הנקמה הכללי שזממה המפקדה הטורקית בקו עזה - באר שבע, ולנוכח ההכרח הנראה באופק הקרוב לנסיגה מירושלים זממה המפקדה הטורקית לגרש את היהודים מירושלים, הצליח להשפיע על המפקד האוסטרי בארון פון לזר שיתנגד לגירוש זה, בטענה שיגרום נזק לאינטרסים האוסטרים, והמזימה לא יצאה לפועל. וכשנסוגו המפקדות מירושלים נשאר הוא המפקד האחרון על שרידי חילות-המשלוח הגרמניים והאוסטריים בירושלים ונסוג עמהם לדמשק. שם מצא את השלטונות הטורקיים עסוקים מאד בהבנת משפטי ריגול ובגידה נגד האסירים הפוליטיים היהודים שנסחבו שמה מהארץ, ועלה בידו לשכנע את קציני המפקדות של גרמניה ואוסטריה בדבר הנזק הפוליטי שמשפטי-נקמה אלה עלולים לגרום למעצמות המרכז, והודות לכך לא שלחו המפקדות הללו שופטים משלהן להשתתף במשפטים הללו. נוסף לכך השתמש בקשריו עם אחד מראשי השופטים הצבאיים הטורקיים לסדר אתו ב"טורקית" (בשכר 40 לירות זהב לגלגילת) את שחרורם של הנאשמים היהודים, שההוכחות נגדם לא היו חזקות למדי.
בראשית קיץ 1918, כשהכירו ראשי מעצמות המרכז בתועלת המדינית והצבאית הרבה שהפיקו מעצמות הברית מההכרזה הבריטית ("הכרזת בלפור") לטובת הציונות, החליטו לבטל או לאזן את פעולתה על ידי הכרזות "ציוניות" של ממשלות טורקיה, אוסטריה וגרמניה, וטובת הענין דרשה להמנע מכל מראית-עין של "התחרות בלתי הוגנת" עם מעצמות המערב, אלא שכל אחת מהממשלות הללו תגיע לידי הכרה והחלטה והכרזה מתוך משא ומתן עם אישים ציוניים. היזמה למפנה הציוני יצאה מאת חבורת הדיפלומטים של מעצמות-המרכז אשר באיסטמבול "הקרובה אל החלל", וכך נזכרו שם בחלקו של קצין המטה האוסטרי מארק שווארץ בהכנת הדו"ח הפוליטי שנכלל בשעתו בדו"ח הכללי של משלחת הבארון פון קריגר . הנסיך הוהנ לוהה , שטיפל בענין זה באיסטמבול מטעם מעצמות המרכז הזמין אליו איפוא את שווארץ לשמוע את חותדעתו, ואחרי שהפוליטיקה הגביהה כבר הכשירה את הקרקע למפנה הציוני, קיבל הנסיך את דעתו של שווארץ והציע לו לנסוע לוינה ולהסביר את נקודתההשקפה הציונית לקיסר קארל הראשון (למעשה האחרון) , יורשו של הקיסר פראנץ יוזף . שווארץ סירב לקבל עליו את השליחות ההיסטורית, שכן אין הוא מיופה-כח לנהל מו"מ בשם ההסתדרות הציונית, ומסר את הכתובת הנכונה של רוברט שטריקר, יוחנן קרמ נצקי, ואדולף ביהם , הנציגים הרשמיים של הציונות בוינה, ואחרי מו"מ עמהם פורסמה "ההכרזה הציונית" של ממשלת אוסטריה בחתימת הרוזן צרנין מיניסטר החוץ, שנקראה על שום כך, "הכרזת צרנין" ונוסחה כמתכונת הכרזות דומות שפורסמו אז על ידי ממשלות ברלין ואיסטמבול.
מהראיון עם הנסיך הוהנלוהה חזר שווארץ לשרותו בדמשק, וכשנסוגו משם צבאות טורקיה ובעלות בריתה נסוג גם הוא לאיסטמבול ושם השיגתו כניעת טורקיה וכניסת צבאות הברית המנצחת. אז עלה בידו להרשם כארצישראלי ולחזור ארצה באניה הצרפתית "לא גיאולה", שהיהודים קראו לה ''אנית הגאולה"