נשא לאשה את מינה בת ניסן וצפורה האפט מפוצ'פ, פלך צ'רניגוב (נפטרה בתל-אביב, א' ניסן תרפ"ו).
בהשפעת הסופר אברהם יעקב סלוצקי (סופר "המליץ"), שהתודע אליו בתרמ"ט, נעשה ציוני נלהב. התמסר להוראה עברית בעברית ובבתי נכבדים לימד עברית ודקדוק גם לבנות. נדד מעיר לעיר ולא מצא מנוח אף באחת מהן, כי לבו משכו לארץ-ישראל, ובראשית תרס"ה עשה את הצעדים האחרונים לעלות לארץ עם משפחתו.
בהושענא רבה תרס"ה נכנס באודיסה אל הרב דוד שלמה סלושץ (אביו של הפרופ' נחום סלושץ) לקבל את ברכתו לפני הפלגתו באניה ליפו. הרב הזהירו על קשיי הקיום בארץ ואמר: "גם אני הייתי רוצה לעלות ארצה, אך אינני נוסע כי אינני יודע אם אוכל להתקיים שם". ובראותו שדבריו העציבו את ר' אהרן צבי אמר בסוף; "נו, אם כבר החלטת לעלות - יהא השם בעזרך !" כעבור ימים אחדים, בהיותו עם משפחתו באניה בדרך ליפו, פרצו הפרעות באודיסה (17.10.1904), בשלשת ימי הפרעות נהרגו יהודים רבים, והרב סלושץ הוכה בשוטים באכזריות רבה וכעבור שבוע ימים מת.
בחשון תרס"ה הגיעו ליפו ואחרי ימים מספר נודע לו שמבקשים מורה לעברית לתלמוד-תורה שבראשון לציון. על סמך מכתב שהביא מאת רבה של פוצ'פ, הרב יהושע נתן גנסין (אביהם של הסופר אורי ניסן ואמן-הבימה מנחם גנסין) נתן לו הרב א. י. קוק, או רבה של יפו, המלצה אל הרב זרח בראוורמן , ראש "משמר תורה" בירושלים, וזה אישר את מינויו למורה במוסד הנ"ל וקצב לו משכורת בסך שלשה נפוליונים לחודש.
כעבור שנה חלתה בתו בקדחת קשה ולפקודת הרופא הוכרח לצאת מראשון לציון וחזר ליפו. כך הוכרח לעזוב את ההוראה, אחרי שעסק בה שנים רבות בחו"ל ושאף להמשיך בה בארץ עד זקנה ושיבה. את שאיפתו זו הגשים בבנו ובבתו, שאיפשר להם לגמור בתי-מדרש למורים ולעסוק בהוראה, והוא עצמו בחר לפרנסו במקצוע-עזר לבתי-הספר, שהיה בו משום חלוציות בתעשית ארצנו: בהיותו מומחה עוד מחו"ל בתעשית דיו, יסד ביפו בית-חרושת קטן לדיו וסיפק את תוצרתו לגימנסיה הרצליה, לביה"ס לבנות, לסנדלריות ולבתי-מסחר שונים.
בעת הגירוש הכללי מיפו במלחמת-העולם הראשונה (ניסן תרע"ז) נדד עם הגולים לכפר סבא ועד צפת הגיע, ואחרי המלחמה חזר לביתו ולעבודתו.
במשך שנים היה סופרם היפואי של "החרות" ועתונים אחרים. כבר-אורין לא הניח ספר מידו כל ימיו והגה בתורה וגם בספרות החדשה.
נפטר בירושלים, ל' תשרי תש"ה (17.10.44).
צאצאיו: המשורר והמורה שמואל בס (ראה את הערך שלו בכרך זה), מרים אשת תנחום לבקוביץ.
שמואל שרנופולסקי
נולד בעיירה מוקרוקוליגורקה, מחוז זבניגורוד אוקראינה, בשנת תרמ"א (10.7.1881), לאביו משה בן ר' וולוול ספקטור-שרנופולסקי מטאלנה (בן-תורה, משכיל, בעל סגנון עברי יפה ומנגן להפליא בכלים שונים : ממשפחת הגאון ר' יצחק אלחנן ספקטור מקובנה) ולאמו פרידה. למד בחדרים והשתלם בעברית ובהשכלה כללית מפי מורים מתקדמים, וביחוד הושפע מהסבא הנ"ל, שלימדו ספרות ושירה עברית.
בשנתו ה-13 אמר לעלות לארץ וללמוד חקלאות במקוה ישראל. מכתב-הבקשה, ששלח, בעברית יפה, עשה רושם על מנהל מקוה ישראל והסכים לקבלו. אך בינתים נתיתם הנער מאביו, ואמו נשארה אלמנה מטופלת בשמונה יתומים, ועליו הוטל לעזור בפרנסת הבית, ולכן הוכרח לוותר אז על עליתו לארץ.
עבר לאודיסה, ותוך עוני ומחסור התמסר ללימודים והכין את עצמו בלימוד פרטי לבחינת בגרות. אח"כ החל לדאוג לזקוקים להבראה, יסד בתיהבראה במקומות שונים באודיסה ובסביבה על חוף הים, ריכז רשת של מפעלי הבראה ושכללם ועמד בראש הנהלתם.
נשא לאשה את יפה בת אייזיק ממורובסקי מאודיסה.
בתי-ההבראה שלו בשכלוליהם ובשרותם המצוין משכו אליהם הרבה אורחים מהצמרת של החברה הרוסית והיהודית (אנשי-עסקים גדולים, חברי בית המלכות, אנשי השלטון המקומי והמרכזי, מלומדים, סופרים, אמנים מכל הסוגים, עתונאים וכו' ובתקופה מאוחרת יותר גם מהצמרת השלטונית והרוחנית של המשטר הסובייטי). אנשי השלטון הוקסמו לא רק מהמפעל, אלא גם מהאיש וממדותיו התרומיות והגו לו ידידות, ולא פעם השתמש בקשריו אלה להציל יהודים מרדיפות חוקיות ובלתי-חוקיות. ביחוד שמח לארח במפעליו את אנשי המדע והספרות העברית ואת מנהיגי הציונות שבאודיסה וברוסיה בכלל. חברי התיאטראות האמנותיים של רוסיה היו עורכים בגני מפעליו נשפי ספרות ואמנות תחת כפת השמים,