באניה נפגש עם זאב גלוסקין , שבא אז לנהל את אגודת הכורמים ואת יקבי ראשון לציון שעברו לרשותה מידי הבארון בנימין רוטשילד . גלוסקין הזמינו לעבוד כחימאי ביקב כדי לשכלל את שיטות היצור, להוזיל את ההוצאות ולהגדיל בכך את הכנסות הכורמים. אך כדרך יתר הבחורים החלוצים חשב גם ויניק את עבודת הכפים בארץ כמצוה ראשונה במעלה, וכשהגיע בפורים תרס"ו לחוף יפו יצא לעבוד כפועל בשדות ובכרמים.
כשהגיע לידי הכרה, כי בידיעותיו שרכש בלימודיו יוכל להועיל יותר בארץ, נכנס בספטמבר 1906 לעבודה ביקב ראשון לציון. התמסר לחקירת תנאי תעשית היין מכל צדדיה (מהצד החימי, הטכנולוגי, השפעת תנאי האקלים על התסיסה ושימור היין), עשה ניסויים רבים ביקב ובמעבדה, הנהיג הרבה תיקונים ושכלולים. שתוצאותיהם נתגלו לטובה במאזן המפעל, והמעבדה הצנועה של היקב הפכה תחת ידו לתחנה לחקר היין בארץ.
ב-1910 נסע להשתלם במחלקת התסיסה שבמכון פאסטר בפאריס, שנוהל אז בידי פרנבאך , תלמידו של לואי פאסטר . עבד גם במכון לחקר החקלאות בניהולו של הפרופ' מינץ וערך מסעי סיור ולימוד באזורי תעשית היין בדרום-צרפת, אלז'יר, דרום-איטליה וסיציליה. כשחזר ארצה הפעיל את ידיעותיו החדשות לטובת היקב והכורמים, הנהיג את השימוש בדו-תחמוצת הגפרית לויסות תהליך תסיסת היין, ריכוז מיץ ענבים בעזרת מכשירי ואקואום, והכנים תיקונים ושכלולים בתהליך הטכני של העבודה ביקב. הנהיג שיטה חדשה לניקוז מי-השופכין של היקב, והודות לכך חוסלה הבצה הממארת שנתהוותה ממערב למושבה, שאיימה עליה בקדחת, והמושבה הביעה לו תודה רשמית על כך.
במגמה להגדיל את פדיונו והכנסותיו של היקב הרחיב את שטח חקירותיו גם על הגדלה והשבחה בפריון הגפנים ובתפוקתם. חקר את זני הענבים המתאימים ביותר, את השכלולים בדרכי עיבוד הכרמים, את סוגי הקרקע והדרכים להשבחת הקרקע על-ידי זיבול טבעי וחימי. עשה ניסויים בזיבול בפלחה, בגפנים ובשקדים, ובאין לו שדה נסיונות עשה את הניסויים על אדמתם ובעזרתם של כתריאל רפופורט בכרמו בראשון לציון (שכתב עליהם במאמריו ב"הצבי" ב1910) ושל הבילויי צבי הורביץ בשדותיו בגדרה (רשם עליהם חומר מרובה ורב ענין, שנשאר בארכיונו), ומתוך חקירותיו וניסויים אלה נעשה למומחה לחימיה חקלאית ולחקירת הקרקע בארץ.
להצעת יוסף ויתקין , שהיה אז המורה הראשי בביתהספר בראשון לציון, לימד במשך עשר שנים - בהתנדבות - חימיה בבית-הספר, ואף בשיעורי-ערב הרצה לנוער ולמבוגרים על מקצועו בכשרון ובחיבר, כל-כך, שהצליח לחבב עליהם את המקצוע היבש הזה. כן נענה ב-1910 להזמנת הד"ר חיים בוגרשוב וקיבל משרת מורה לחימיה בגימנסיה הרצליה בתל-אביב, שהוא מכהן בה עד היום, ובשנים האחרונות נותן הוא גם שיעורים בתורת הקרקע והזיבול לתלמידי המגמה החקלאית, שנוסדה לפי יזמתו בגימנסיה הרצליה. לצרכי ההוראה יצר מונחים עבריים בחימיה, שנבדקו בהשתתפותו בועדה מקצועית של ועד הלשון ונתאשרו לשימוש כללי. ב-1912 נענה להזמנת הד"ר ניסן טורוב ובמשך עשר שנים לימד חימיה גם בבית המדרש למורות בתל-אביב.
במלחמת-העולם הראשונה, כשנחסמו דרכי יצוא פרי ההדר מהארץ, המציא מכונה ודרכים ליצור תוצרת לואי (הפקת שמן-אתר מהקליפות, זיקוק כוהל ממיץ הפרי, יצור מיץ לימונים ביקב ראשון לציון להספקה לצבא הטורקי ואחרי כמה שנים ביקר לפי בקשת חברת פיק"א באיטליה ובסיציליה, חקר את בעית תוצרת הלואי והניח את היסוד לתעשיה זו בארץ, ששוכללה והוגדלה במשך, הזמן על ידי תלמידו המהנדס יוסף בראוורמן ואחרים. במלחמה הוא נתמנה ליועץ חימי של מפקדת הצבא הטורקי בדמשק, ששימשה אז כעין ממשלה עצמאית לסוריה וארץ-ישראל גם בענינים אזרחיים, והחקלאות בכללם. כן השתתף עם האגרונום אליהו קראוזה במסע מטעם המפקדה הדמשקאית לבדיקת קרקעות הנגב.
כשמת צבי הירשפלד מראשון לציון, סמוך לפני הדיפת הצבא הטורקי מדרום הארץ, והחוה רוחמה (אז נקודת הישוב הדרומית ביותר) נתיתמה ממנהלה, נתמנה הוא במקומו למנהל החוה, בעזרת הבילויי יעקב חזנוב מגדרה, וי. זרחי (אז חבר קבוצת הפועלים בבאר טוביה ואח"כ אכר בנהלל). פועלי החוה נאסרו "באשמת הריגול", אחרי כניסת הבריטים לבאר שבע, והוא נסע ירושלימה להשתמש בקשריו עם אנשי השלטון כדי להקל את גורל הפועלים במאסר ואולי אף לבטל את המשפט, וכשחזר מירושלים כבר היתה החוה בשטח הכיבוש הבריטי, והצבא הכובש נתן שמירה לו ולפועלים ובעמל רב קומם את החוה מהריסותיה אחרי שהצבא הטורקי הנסוג שדד והחריב כל אשר בה.