ישעיהו ספריאל (פיסרבסקי)
נולד בקונוטופ, פלך צ'רניגוב (אוקראינה), כ' אלול תרמ"ט, לאביו נחום (סוחר ועסקן) ולאמו גנסיה בת ישעיהו רסקין (הסבתא שלו, אם אמו, עלתה לארץ-ישראל כדי להנצל מחבוט קברים ושוכנת עפר על הר-הזיתים לאחר שקנתה לה "קדיש" ו"יאהרצייט" עד... ביאת הגואל).
קבל חנוך עברי מסורתי ב"חדר" ומפי מורים מיוחדים לתלמוד. גמר בית-ספר תיכוני למסחר, למד כלכלה ומשפטים באינסטיטוט הגבוה למסחר בקיוב, ולאחר שסיים את חוק למודיו שם בהצטיינות, הכתר בתואר "מוסמך לכלכלה".
הצטרף בשחר ימיו לתנועה הציונית, והתמכר לעבודתה כנואם, מרצה ומטיף לציונית אקטיבית. היה ממיסדי האגודה הרעיונית "עת לבנות" בקיוב, שמטרתה היתה להפיץ את תורת הרצל - תורת הציונות המדינית בקרב הנוער. רעיונות האגודה מצאו את פרסומן במאסף ,'עת לבנות", ל"זכרונו המזהיר של הרצל", שהופיע בקיוב ביוני 1914. במאסף זה בא לידי גלוי לראשונה בתולדות הציונות - המאור שבתורת הרצל כשיטה של ציונות מדינית בהבדל מזו של "חבת ציון" מצד אחד והמרכז הרוחני של אחד-העם מצד שני. בנינה וחזוקה של ההסתדרות הציונית תוך העדפת האינטרס הלאומי על המעמדי או כלשהו אחר, הפך אחד היסודות העיקריים של "עת לבנות", שיסדה במהלך התפתחותה והתרחבותה את הפדרציה של אגודות ציוניות דמוקרטיות "דרור". המאסף הנ"ל הופיע במהדורה שניה בקיוב בימי המהפכה של 1917, ובמהדורה שלישית - בברלין בשנת 1922.
ביקר לראשונה בארץ בראש קבוצת סטודנטים בקיץ 1914, ששימש לו חומר לספרו "ההתישבות בארץ ישראל ובעיותיה הלאומיות", שהופיע ברוסית בשנת 1917. ספר זה, שהוגש כעבודה מדעית לאינסטיטוט הגבוה למסחר בקיוב, זכה את המחבר בתואר מדעי.
היה ציר הקונגרס הציוני הי"א בוינה. ציר לועידת ציוני רוסיה בפטרוגראד בשנת 1917 מטעם "עת לבנות". שנצחה בבחירות לאותה ועידה נצחון מלא.
היה מעורכי בטאונה של האגודה "עת לבנות" בשם זה (ברוסית) ועורך בטאונה של הפדרציה "דרור" בשם זה (בעברית). חבר ועד הקהלה הדמוקרטית הראשונה בקיוב בשנת 1918, והיחידי בה שקיים בישיבותיה הלכה למעשה את הדרישה הציונית להפוך את הלשון העברית חייה ושלטת בחיינו. עמידתו זו, ביחס ללשון, ועמדתו התקיפה בשאלות ה"הגנה העצמית" שתבעה מעשים - כסף לכלים - היה לה הד רחב בקרב התנועה בימים ההם.
תוך ביקוש מגע עם הנוער הלומד בימים ששלטון הצאריסטי מנע את האפשרות של הטפה גלויה, חדר פיסרבסקי כמורה להיסטוריה עברית - באיצטלה של "מורה הדת" - בבתי-ספר תיכוניים רוסיים והרביץ בהם את תורת הציונות האקטיבית. רבים מתלמידיו נמצאים בארץ וכמה מהם תופסים מקומות חשובים בחיים הצבוריים והפוליטיים.
עם השתלטות הבולשביקים בקיוב סרב לחתום על הסתלקות מעבודה ציונית ויאלץ לעזוב את רוסיה. הגיע לאנגליה בשנת 1920 ושם המשיך בעבודתו הציונית. כתב מאמרים ב-"Jewish chronicle" "New Judea", "The Joung Zionist", The Pioneer ועוד. כן השתתף בחלק הפובליציסטי של "העולם" הלונדוני, וכתב שורת מאמרים על האנגלים בעתון "כתובים" שיצא בתל-אביב.
מחוץ לעבודתו העתונאית פעל רבות בחנוך הדור הצעיר באנגליה לציונות הן בחלק שהתרכז במזרחה של לונדון והן בין שכבות הנוער שקבל את השכלתו במכללות אוקספורד וקמברידג'.
בשנת 1923 יסד בברלין את הוצאת הספרים הפדגוגית "עת לבנות" שראתה את תעודתה "לתת את המזון הספרותי" שיעזור לחנך את האיש אשר חייו יהיו חיים של "שרות, חיים של פעולה, חיים של הוד שביצירה את האזרח, אזרח עמו ואזרחי העולם. בטוח אני כי כל המוכן לעזור, יעזור קודם כל לעמו הוא ; מי שיהיה לו כשרון הפעולה, ימצא את שדה פעולתו בעבודה בקרב עמו; ומי שירגיש את היופי שבחיי יצירה ובנין, יהיה בבוני הריסות עמו - המדינה העברית". הספרים, שהופיעו בעריכתו, יצאו לאור בשתי ספריות: זו של "אזרח העתיד" ושל "החנוך החדש". כן פרסם את "מפתהפעלים" הערוכה לפי השיטה הקולית.
ביקר בארץ כתיר ארבע פעמים : ב-1914, 1928, 1930, 1931 ובשנת 1932 עלה מאנגליה לארץ והשתקע בה. שנה קודם לבן נשא לו בירושלים לאשה את הד"ר שולמית בת אהרן פינברון. בשנים הראשונות להשתקעותו בארץ היה מרצה על נושאים ציוניים בערים, בקבוצות ובמושבות ומפרסם מזמן לזמן מאמרים ב"הארץ" וב"הבוקר". השכלתו ופעילותו בשדה החנוך בחוץ לארץ לא עמדו לו. במולדת.
בשנת 1936 ערך יחד עם פרידריך ברנשטין, שר המסחר בממשלה הזמנית בישראל, את הביולטין נגד