נצרת שבחיפה, עד לסידור התישבותם, וכמה מהם עבדו בחפירות היסודות לבית-החרושת "שמן" שנבנה אז.
עלה לארץ בחנוכה תרפ"ב באחת השיירותהקואופרטיב התדפק על דלתות המוסדות הציוניים ופיק"א והשתדל להשגת קרקע והלואות להתנחלות החברים. כן ניהל מו"מ עם ש. לביא בדבר צירוף הקואופרטיב ל"קבוצה הגדולה" שעלתה אז להתנחל בעין-חרוד. אך לפי התנאים והמצב ששררו במוסדות לא היה אז מקום וכסף בשביל התישבות סתםיהודים בעל- משפחות.
החבורה נתפזרה מתוך אכזבה מרה על אי-אפשרות להגשים את שאיפתם. כל אחד ניסה להסתדר כאשר יוכל, וי. א. שפירא עבר לתל-אביב ועבד כמזכיר שכונת נוה שאנן שנוסדה אז וב-1925 נתמנה על-ידי בצלאל יפה, מנהל חברת "גאולה", למנהל מחלקה בה, ומאז הוא משמש כמזכיר החברה עד היום.
המשיך בפעילות צבורית. בתרפ"ג נבחר לועד קהלת תל-אביב, עד תר"ץ היה חבר ההנהלה וזמן-מה היה חבר נשיאות המועצה הדתית. היה פעיל בהסתדרות המזרחי וחבר ועד סניפה המקומי. השתתף ביחד עם הרב הראשי ש. אהרנסון, מאיר אהרנסון, י. ז. ולפסון, ישראל מייזל ואריה מזא"ה ואחרים ביסוד הועד לעזרה תכופה ליהודי רוסיה בזמן הרעב הגדול שהיה שם בשנת 1933, התמסר בשקידה מיוחדת לפעולה זו, שהודות לה נשלחו במשך שלש שנים אלפי חבילות מזון ליהודים ברוסיה באמצעות חברת "טורגסין", הוא חבר הנהלת בית העם, ועד התאחדות יהודי רוסיה, חבר ועדת הבקורת בחברה קדישא ומוסדות תורה וחסד, ובמשך שנים רבות חבר ועדת הבקורת באגודה לעזרת חולי-רוח וישיבת תל-אביב. נבחר (14.5.39) מטעם עירית תל-אביב כיו"ר הועדה המפשרת לעניני שכר-דירה. בתשרי תש"ט התמנה מטעם ממשלת ישראל כחבר בית הדין למניעת הפקעת שערים וספסרות באזור תל-אביב.
צאצאיו: צבי, גאולה אשת זלמן ויינר, אמנון.
אליהו בן-גיאת
נולד בירושלים, כ"ח חשון תרצ"א (19.11.30), לאביו מאיר (לשעבר מהפקידים הותיקים בממשלה) ולאמו אסתר בתחנה ורפאל קאפילוטו (ראה כרך א', עמוד 465, ממשפחת הרבנים ישראל ברודוס).
למד בביה"ס של כי"ח בת"א ואח"כ בבית-הספר התיכון של "האחים" הצרפתיים ביפו. התנגש פעמים רבות עם התלמידים הערבים שניסו להתעלל בחבריהם היהודים, וכשנמאס לו לסבול את היחס המשפיל כלפי היהודים עזב את בית-הספר בגיל 14. בהתפתחותו הגופנית והרוחנית נראה גדול מכסי גילו. והודות ל"תיקון" קטן בתעודת-הזהות נתקבל לפלמ"ח בתור בן 17 ועשה את שתי שנות שרותו בבית-הערבה מעלה החמשה ורמת רחל. מתוך ענוותנות לא היה מספר כלום בבית על פעולותיו ומיבצעיו, אך מפי חבריו נודע אח"כ, שעסק במשך זמן מסוים בהעברת מעפילים מסוריה דרך הגליל. עוד בהיותו חדש בפלמ"ח נאסר גם הוא בעת פעולת-הדיכוי הבריטית הגדולה ב-29 ביוני 1946, כשנאסרו ראשי הישוב והסוכנות ואנשי משק ומגן לאלפים. ישב חודש ימים במחנה לטרון ושוחרר מפאת גילו הצעיר ומיד חזר אל השרות במשק.
כשמלאו לו שנתים בשרות שוחרר והועבר לעתודות המילואים וניסה להסתדר בחיים האזרחיים. עבד בחברת החשמל ובנמל ת"א. לאחר חצי שנה, עם החלטת ארגון האומות על הקמת מדינה יהודית ופרוץ המהומות והמלחמה בארץ, גויס שוב לשרות המולדת בשורות פלמ"ח. מילא תפקידים אחראיים בשמירה על צנור המים בנגב. הועבר עפ מחלקתו לשרות במרחב ירושלים. השתתף במשמר ליווי השיירות מהש פלה לירושלים בתנאי סכנה מתמדת, בלי שריון ובלי נשק מספיק מפני שהמשטרה הבריטית הגבילה את הזיון היהודי ואף החרימה ממנו כדי להקל על הערבים את מלאכת הרצח. יום-יום היה נוסע לירושלים וחזרה והתנסה בקרבות רבים עם הערבים. פעם, כשהשיירה התעכבה ליד נוה אילן לתקן מכונית אחת, תפס משלט במרחק מאות מטרים מהדרך, תקף עם חבריו את הכנופיה שפתחה ביריות על השיירה והרג כמה מאנשיה - ובזה הציל את כל השיירה. אח"כ נתמנה למפקד משורין בדרך ת"א-ירושלים ולפעמים גם לסגן מפקד משמר השיירה, אך העלאה בדרגה צבאית סירב לקבל. באחת הנסיעות עבר ליד כפר יאזור אחרי שהערבים רצחו שם את שבעת הנוטרים שהוכרחו לנסוע - בגלל ההגבלות הבריטיות -בטנדר פתוח, ובראותו את שבעת ההרוגים עצר את השיירה וביחד עם חבריו עשו שמות במכוניות הערביות שעברו בדרך.
פעם נשלח להעביר נשק במשורין לגליל. נתפס