החדשה אויגן דוהרינג: "שאלת היהודים בשאלת גזע, נמוסים ותרבות" (1881). הוא רושם: "ספר מתועב, לדאבון לב נכתב בצורה יפה". ובהמשך ההערות הוא מודה שהיהודים עוסקים בעסקי רבית וספסרות, אבל הוא מסביר את הדבר הסברה היסטורית-כלכלית. היהודים נאלצו לכך ונדחפו ממש לעסקים אלה.
גם באגודה החדשה החלו נושבים רוחות האנטישמיות. לאחר מותו של ווגנר הספיד אותו חבר "אלביה" הרמן באהר, מתוך תהלה לאנטישמיות. הוא הפך להיות גבור "אלביה". הרצל לא השתתף בחגיגה זו. כעבור יומים הודיע שהוא עוזב את האגודה, (7.3.1883). גאה מדי היה להיות חבר באגודה שמעליבים את בני גזעו. לא לשוא כנוייו ב"אלביה" היו נסיכיים כל כך: "טנקרד" (גבור מסע הצלב, כובש ירושלים), "נסיך הגליל", "נסיך אנטיוכיה".
בינתיים הוא ממשיך בנסיונותיו הספרותיים, אך אין מפרסמים את ספוריו ופיליטוניו. עדין לא נפתחו לפניו דלתות העתונות הגדולה. אכול מרירות ואכזבות הוא יוצא לטיול ראשון שלו לגרמניה הדרומית ולשווייץ. לאחר שובו הוא חוזר מלא מרץ ללימודיו והוא מסיים אותם ביום 16 במאי 1884. שוב יוצא לטיול, הפעם לצרפת. לאחר שובו, בסוף יולי, קבל רשיון לעבוד בבית המשפט בוינה. ובזה תמו ימי נעוריו.
אין הוא מתמיד בעבודתו בפקידות. הרווחת מה באה לו מההעברה לזלצבורג. נוף זלצבורג מקסים אותו, אבל המשרד משעמם. המשרד נמצא במבצר מתחת למגדל הפעמונים. צלילי הפעמונים ומראה ההרים המשולגים נושאים אותו, את רגשותיו ודמיונו הרחק הרחק מהתיקים המשפטיים.
יתכן שהיה בכל זאת נשאר בזלצבורג, אילו יכל היה לקוות להגיע לדרגת שופט, אבל אין "סכנה" כזו צפוייה לו ליהודי בזלצבורג. הוא מחליט לעזוב את העבודה הזו ולהתמסר כליל לספרות.
הטיול הבא שלו הוא לארצות השפלה, בלגיה, הולנד. התחיל להשתתף בעתון היתולי "הפרעוש", אבל חלומו היא הבמה. ואכן זכה להצלחה ראשונה. מחזהו "טאברין" הוצג בניו יורק ב-23.11.1885. עתון ברליני אחד הציע לו עבודה קבועה בתנאי שישנה את שמו, אשר צלילו יהודי מדי. הרצל דוחה הצעה זו בבוז, אף כי רחוק הוא מלאומיות בכלל ומיהדות בפרט. אבל בכבודו לא ירשה לפגוע. הוא היה מלך עוד בטרם היה לו עם. הצלחות נוספות באו לו בגלל מכתביו ממסע איטליה. הם מלאי רצינות ובדיחות הדעת כאחת. ב-15 לאפריל 1887 נתקבל כעורך הפיליטון של "ווינר אלגעמיינע צייטונג". בברלין הוצג מחזהו "הוד מעלתו". באותה שנה גם מופיע קובץ ראשון שלו בשם "חדשות על הווינוס".
הדרך הספרותית סלולה לפניו. עתה גם מחזר אחריו גדול העתונים "ניי פריי פרעסע", שהוא עתיד להתקשר עמה לכל ימי חייו. גם שערי "תיאטרון הבורג" בוינה נפתחו בפניו והוצג בו מחזהו "הפליט".
ב-25.6.1889 נשא לאשה את יוליה לבית נשאור (נולדה בבודפסט 1.2.1868 נפטרה בויסבאדן, גרמניה, בשנת 1906. נקברה בגוטה, גרמניה).
נשואיו לא עלו יפה. מהרגע הראשון לא שרתה ההרמוניה במשפחה ואלמלא שני הילדים שנולדו בזה אחר זה (פאולינה 1890, הנס 1891), לא היה כל דבק מחזיק אותם.
נוספו עוד הכשלונות בשנת 1890 בתאטרון והתאבדותו של ידידו קאנא. המפלט מדאגות אלו נמצא שוב במסע. באוקטובר 1891 נתמנה לסופרו הקבוע של "ניי פריי פרעסע" בפאריס. מעתה ניתן לו במשך חמש שנים להתחקות אחרי חייה המדיניים של צרפת וללמוד בה הרבה על המדיניות בכלל. הפיליטונים המצויינים שלו מאותה עת קובצו אח"כ והופיעו בשם "ארמון בורבון".
עורכי העתון הם שני היהודים המתבוללים באכר ובנדיקט , אך לפי שעה שוררת הרמוניה בין המו"לים והעורכים ובין הפיליטוניסטן המוצלח ד"ר תיאודור הרצל. פריס גועשת באותה עת בגעש האנרכיזם. עם כל אהדתו למשטר ליברלי-אריסטוקרטי אין הרצל יכל להמנע מלקבוע את רגשותיו כלפי גבורת האנרכיסטים העומדים באומץ בבית הדין, אף מול פסקי דין מוות. "העונג של הרעיון הגדול ושל ההקרבה העצמית" הוא קורא לזה.
אבל לא רק האנרכיזם בפצצותיו מרבה המולה בצרפת בימים אלה. האנטישמיות העולה אז באירופה כולה לובשת כאן צורה חמה יותר מאשר בגרמניה. הדימגוג דרימון כותב ספר על "צרפת המיוהדת". הספר מופיע בשנת 1885 במאה מהדורות. הרצל נוכח במשפט שנערך נגדו. הוא נואם ומסיים: "הלאה היהודים, צרפת לצרפתים" וההמון מריע. לב הרצל רוגש כבר. הוא לא יסבול שצאצאיו יעלבו בצורה גסה כזו, והוא לא יסבול את עלבון אבותיו.
בפברואר 1892 מזדמן לו להרצל לקרוא ב"ניי פריי פרעסע" על איזה נסיון מוזר של יהודי מומר פאול פרידמן להקים מושבה במדין, חופה הצפונימערבי של חצי אי ערב, אך עדין אין הרצל מקשר את שתי התופעות הללו, אף כי ודאי אי שם מתחת לסף ההכרה נרשם הדבר. מקרה שלישי הוא דו-קרב בין יהודי וצרפתי אנטישמי. היהודי נהרג, הלוויתו הפכה להפגנה גדולה.
על כל הבעיות המתעוררות בקשר למצב זה בצרפת כותב כמובן הרצל , אבל עדין אין תשובה ברורה בפיו. לפעמים הוא כותב על השמד כדרך. לפעמים על הסוציליזם. אבל ביטוי ברור לכל המתרחש ניתן במחזה "הגיטו החדש" הנכתב בין 21.10 - 1894.8.11. בימי כתיבת המחזה צף ענין דרייפוס. הרצל הוא עד לתמונת העלבון וההסתה כשלאחר פסק הדין המחייב