גם בראש פנה נזדמן לו "לחנך" לדרך-ארץ ערבי שהשתולל וגידף את היהודים ברחוב המושבה והיהודים ישבו בבתים ושתקו. מאז המהלומות המאלפות שהנחית לאותו ערבי והכריעו ארצה נתפרסם כגבור צעיר וכל בנות המקום העריצוהו, ואחת מהן נישאה לו בשנת תרנ"ד. זו היתה חיה בת אלתר שווארץ מצפת (מ"קדמוני" המתישבים ב"גי-אוני'', הוא הכפר הערבי ג'עוני, עוד לפני בוא העולים מרומניה ומשבאו ב-1882 הצטרף אליהם להתישבות בראש פנה) היא היתה לו רעיה ועוזרת נאמנה כל ימיה, עד פטירתה בכפר תבור ביום תרפ"ה (12.1924 ), בעבודה בבית ובמשק, בנשיאת התלאות והסכנות בגבורת נפש ובחינוך ילדיה לאופי, לחובה ולמסירות.
המשיך בעבודתו בראש פנה במשק חותנו (שלמרות היותו צפתי לא נמנה על מקבלי ה"חלוקה" - הקיצבה מאת פקידות הבארון) ואצל הפקידות וראה ברכה בעמלו.
בסביבת המושבה כבר ידעו הערבים את שמע גבורתו והתיחסו אליו בכבוד. אך בלכתו לפעמים לבדו בדרכים רחוקות בגליל העליון והתחתון היו נטפלים אליו ערבים בחשבם אותו לשלל-הפקר שנפל בידיהם, אולם התנהגותו האמיצה לימדה גם אותם דרך-ארץ.
הצטרף למיסדי המושבה מחנים, השקיע מכספו ויצא ראשון לעלות על האדמה, לעבדה ולשמרה. פעם נטפל אליו במחנים ערבי וניסה להציק לו. מוכה ופצוע נישא הערבי הביתה בידי בני כפרו, מבלתי יכולת לשאת את רגליו. היהודים במחנים חששו להתנפלות-נקמה, אך הערבים לא העיזו לנסות, רק מסרו את עלבונם לדינא דמלכותא. השופטים קיבלו במקצת את טענת הנאשם פייקוביץ, שעשה מה שעשה מתוך הכרח להתגונן, אך "למען ישמעו וייראו" קנסו אותו בכל זאת ברבע לירה... הוא העיז לשאול אותם, מה ייעשה בכסף, והם פרטו לו: חלק למוכה, חלק להוצאות, וחלק... לא ידעו מה לומר, והוא הבין שאותו חלק יוציאו לשתית קפה אחרי המשפט. אך החלק שניתן למוכה לא הועיל לו בהרבה, כי אחרי חדשים נפח את נפשו.
משנכשל הנסיון במחנים ונתבשלה תבנית ההתישבות הוכרח לעזוב את המקום בלי כסף ובלי נחלה. יצא ב-1905 לנסות את מזלו באמריקה. אך כאיש האדמה והחופש לא יכול להסתגל לחיי עבדות לדולר ולאימת יום המחר, ובכלל לא יכול לחיות בארץ נכריה, ואחרי זמן קצר חזר ארצה.
באותו זמן יסדה פקידות יק"א (שנקראה אח"כ פיק"א) בכספי הבארון בנימין רוטשילד את המושבה מסחה, היא כפר תבור בגליל התחתון והציעה לו נחלה שם, ובאין ברירה הסכים והלך עם עוד שלשה אנשים לאדמה שנגאלה מחדש כתוספת להגדלת המושבה מסחה והיא אדמת הג'פטליק ואם אג'בל. הג'פטליק היה שייך לבידוי זרח ועל אדמת אם-אג'בל קיים היום הקיבוץ "בית קשת". השטח הזה מרוחק למעלה מששה ק"מ מכפר תבור. בצאתם לזריעה אחרי גשמי היורה, נתקלו בהתנגדותם של שכנים רעים, בידואי ערב א-זבח, שנודעו כאנשיהפקר עזי-נפש שגם אנשי השלטון וכוחותיו לא נחשבו בעיניהם. אך הפעם התנגשה פלדה בפלדה, ובסוף למדו גם הם להכיר את ראובן יוסף, וביחוד אחרי שעמד נגדם (בתחילה לבדו ומשגדלו בניו והגיעו לגיל 15-13- גם עמהם) וסיכל את נסיונותיהם לשוד ולהעלאת עדרים על השדות, ואף הניסם ורדף אחריהם עד לתוך מחניהם. לפי דעתם היתה גבורתו גדולה מדי בשביל יהודי, ומאחר שגם מושלמי או נוצרי איננו, כינוהו בתואר "א-נסרי", על שם הנוציירים, תושבי ג'בל א-נוציירה שבצפון-סוריה, בעלי דעת משונה, שנודעו גם כלוחמים אמיצים.
בכפר תבור עבד הוא ובניו בשקידה ופיתח את משקו בלי קבלת תמיכות ותקציבים מאת הפקידות. היה ברוב השנים חבר ועד המושבה ובשנים הקשות של מלחמת-עולם א' גם ראש הועד. בתפקידו זה נאסר בין יתר עסקני המושבות בעת שנתגלה הקשר של מחתרת "נילי" והשלטון הצבאי הטורקי חשד כל יהודי בבגידה ובריגול.
קודם לכן, בראשית המלחמה, גויס לצבא הטורקי ושרת בו בדרגת סרג'נט בגדוד שהשתתף בנסיון לכבוש את מעבר תעלת-סואץ ולגרש את הבריטים ממצרים. סמוך לפני ההתקפה בא לבקרו בנו משה, שהיה אז קצין בצבא הטורקי. לכבוד הביקור קיבל שחרור ליום-יומים מהשרות. בינתים נצטוה הגדוד להתקדם אל התעלה, וכשהגיע שעתו של האב-הסרג'נט לחזור לשרות הצטרף לשרידי הגדוד שנשארו בחיים ונסוג עמהם לאזור באר-שבע. בתקופה מאוחרת יותר בא בנו מרדכי, עזר לו "להפרד" מהצבא והחזירו בעגלה לכפר תבור. אח"כ המשיך בקשריו עם השלטונות כנציג אחראי של הכפר והצליח לקיים עמהם יחסים טובים.
בראשית השלטון הבריטי הוסיף לעמוד על משמר מושבתו נגד התנפלויות הערבים הקרובים והרחוקים, ופעם יצא אף נגד כנופיה גדולה של שוסים מעבר הירדן, ששדדו את העדר של הכפר. באותו קרב נפל חלל משה קלימנטובסקי ושנים נפצעו קשה, ביניהם נחמן קרניאל וצבי, בנו של ראובן יוסף שבא הביתה שותת דם ורוכב על סוס שלקח בכוח מאחד השוטרים הערבים, שבא לעזור ליהודים - כביכול. ואחרי שנה החלים מפצעו. ימים אחדים אחרי הקרב אמרו ערביי הסביבה לעבור בתוך הכפר ב"פנטזיה" של חתונה. יצא ראובן יוסף לקראתם ברובהו ובעמידתו האיתנה הכריחם לעבור בשבילי עקיפין מחוץ לכפר.
גם נגד ראש הפקידות של חברת פיק"א התיצב בעמידה איתנה והצליח לרככו ולהשיג ממנו עזרה לאכרי הכפר, שיוכלו לחדש את עיבוד משקיהם אחרי שנהרסו בשנות המלחמה בשל הנגישות והלקיחות הרבות של השלטון הטורקי.