(תחת הקונסול הרוסי, שאימתו היתה על השלטונות הטורקיים) עמדה לו לחלצו מן הסבך. עבד בשקידה רבה וסיסמתו היתה "להראות כי גם בארץ-ישראל אפשר ליצור". ועם גידול הישוב גדל גם מחזור הפצת תוצרת בית-החרושת, ונתרבו פועליו ופתח סניפים להפצה בירושלים, חיפה ובירות. בנה לו בית בנחלת בנימין (השכונה שנוספה אז לתל-אביב המקו רית - כיום רחוב בשם זה) בעבודה עברית טהורה.
בתרע"ג נשא לאשה את זהבה בת זאב דוד זיברג מווילקוב ישקי , ליטא (גמרה לימודי מסחר באוניברסיטה בשווייץ), ואחרי פטירתה (תל-אביב, ז' שבט תרפ"ח) נשא בזיווג שני את בתיה בת יצחק ליפשיץ מוינה.
בעת הגירוש הכללי מיפו ותל-אביב במלחמת-העולם הראשונה (ניסן תרע"ז) יצא לפתח-תקוה ואח"כ לחדרה, ואחרי המלחמה חזר לביתו ולעסקו. נבחר לועד הקהלה והשתתף בעבודה צבורית.
ב-1920 קנו הוא ושותפו מאיר שולמן את הבנין של בית-החרושת שטיין , מול הדואר הישן ביפו, הרחיבו בו את מפעלם, שמספר עובדיו כבר עלה למאה, החלו לשלוח תוצרת ללונדון, לאמריקה ולדרום-אפריקה, השתתפו בתערוכה הראשונה בתל-אביב ובתערובת הקיסרות הבריטית בוומבלי (לונדון) וקיבלו מדליות. והנה פרצה במפעל שביתה שארכה כחצי שנה. השביתה חוסלה בתיווכו של ח. מ. קאלוואריסקי , שנתמנה על-ידי הנציב העליון סיר הרברט סמואל לבורר יחיד, אך הפסידו בה הון רב. אח"כ קיבלו לשותפים את האחים מירנבורג והפירמה נרשמה בממשלה בשם "נעם" ושמות ארבעת השותפים (1926). משנתמנה מאיר דיזנגוף למנהל מחלקת מסחר ותעשיה בהנהלה הציונית שמעו לעצתו ובמאי 1928 מיזגו את מפעלם עם בית-החרושת ליבר, אך המיזוג לא עלה יפה. אחרי ארבע שנות משפטים והפסדים רבים ניסו לקומם את המפעל בנחלת גנים בשותפות עם חלק מהפועלים, אך גם מיזוג זה לא הצליח ובסוף מכרו את המפעל לפועלים ההם, ומאז הסתלק לוינשטיין מפעילות בתעשיה.
רכש חלקת אדמה מהקק"ל בשכונת מקור חיים, ליו ירושלים, בנה בית ובשנת תש''א יצא לדור בו עם רעיתו. סיקלו והכשירו את הקרקע, נטעו עצי פרי וגפנים, גידלו עזים ועופות, וכך חיו בשלוה עד פרוץ המלחמה על ירושלים. גם אח"כ נשארו שם ברעב ובצמא ובמטר היריות וההרעשות, עד שביום 22 במאי 1948 הוכרחו לעזוב את המקום בפקודת הצבא ולעבור למרכז ירושלים היהודית.
בניו (מאשתו הראשונה): זאב דוד (מהנדס במחלקת המים של עירית ת"א), משולם (מהנדס).
ד"ר יוסף רופאייזן
נולד במוראבסקה אוסטראבה, צ'כסולובקיה, (בזמן ההוא : מהריש אוסטראו, בחבל מהרן של אוסטריה), בשנת תרמ"ז (20.3.1887) לאביו אריה (סוחר , ראש הקהלה בעיר ויטקוביץ הסמוכה, ממיסדי שלשה בתי כנסיות באוסטראבה ובסביבה ואחד מהם בכספו הפרטי) ולאמו חנה לבית קריגר .
קיבל חינוך יהודי וכללי, ובן 14, ב-1901, החל בפעילות ציונית ביסדו את אגודת "בנימין זאב" של תלמידי בתה"ס התיכוניים ונבחר לנשיאה. בשנות 1905/10 למד משפטים באוניברסיטת וינה ופעל גם שם בנוער הציוני. בשנות 1907/8 היה נשיא "אולם הקריאה והויכוחים של תלמידי בתי-הספר הגבוהים וב-1908 היה ציר הסטודנטים היהודים הוינאים בחגיגת יסוד אולם-הקריאה בפראג. ב-1909 היה מיוזמי יסוד אגודת הספורט "הכח" בוינה, ואחרי מות הד"ר קרנר נבחר במקומו לנשיא הסתדרות "הכח" לכל אוסטריה.
אחרי גמרו את לימודיו וקבלו תואר דוקטור למשפטים ועורך-דין הסתדר כעורך-דין באוסטריה, נבחר לנשיא לשכת "בני ברית" והיה פעיל בחיי הצבור היהודי ובציונות.
נשא לאשה את חנה בת דב שלזינגר. באביב 1918 היה בפעם הראשונה ציר בועידת ציונית ארצית למערב-אוסטריה. בסתיו של אותה שנה, כשהתפוררה הקיסרות האוסטרית-הונגרית, חזר לעירהולדתו, השתתף עם מכס ברוך, לודוויג זינגר ואחרים ביסוד המועצה הלאומית של יהודי צ'כוסלובקיה המש