ביסוד קורפורציה יהודית לאומית "חשמוניה", שבצורתה ובתכנה היתה דומה לקורפורציה הגרמנית: מדים, סרטים וסמלים, שפת-דיבור גרמנית, ספורט, סיוף ודו-קרבות אביריים ושתיות כדת, אך מסגרתה היתה יהודית-לאומית, טיפחה את הרעיון הלאומי ורוממה את כבוד ישראל בעיני הגויים. וביחוד בעיני היהודים הפוזלים כלפי הגויים ומצפים מהם לכבוד ולהכרה. באותן השנים היה פעיל בציונות שקדמה ליסוד הציונות הרשמית וכתב בקביעות בעתון "אוטואמאנציפציון" של הד"ר נתן בירנבוים , אשר כפי ששמו מעיד עליו עשה נפשות לרעיונו של ד"ר י. ל. פינסקר , שעל היהודים להתרומם בכוחות עצמם לשחרור לאומי ואנושי ולא לצפות לחסדי השחרור מידי הגויים, ב-1892 נשא לאשה את אדלה בת גרשון טריסטר ממחוז טארנופול, מזרח גליציה.
כשגמר את לימודיו בהצטיינות והוכתר בתואר דוקטור למשפטים פתח בצ'רנוביץ משרד עורך-דין ועסק במקצועו, המשיך את הקשרים עם "חשמוניה" בתור "סניור" (חבר קשיש) ובפעילות ציונית ועם הופעת הקריאה הגדולה של הרצל יסד את אגודת "ציון" בצ'רנוביץ ונבחר לציר הקונגרס הציוני הראשון, בו קרא הרצאה על מצב היהודים בבוקובינה והרשמים שקלט באותה התגלות ראשונה של תחיתו המדינית של עם ישראל פעלו בו כל ימיו. שם בא במגע ובהיכרות וידידות עם הרצל, נורדוי ויתר ראשי הציונות ונבחר לועד הפועל הציוני. (מאז השתתף כמעט בכל הקונגרסים ובקונגרס של שנת 1946 נבחר לחבר תמידי "ויריליסט", של הועד הפועל הציוני לכל ימי חייו, בין ותיקי התנועה שקנו להם זכות זו במפעל חייהם ואינם זקוקים עוד לבחירות נוספות). המשיך ביסוד אגודות ציוניות מקומיות והסתדרות ארצית ובפעילות ציונית בבוקובינה ובהנהגה העולמית בקונגרסים ובועד הפועל ובכתיבת מאמרים בשבועון המרכזי "די וולט" מיסודו של הרצל. השקיע מרץ רב גם בפעילות לאומית בגולה ("עבודת ההווה") על-ידי כיבוש הק הלות ויצירת, נציגות לאומית ליהודי בוקובינה וגליציה בפרלמנט הוינאי, ונציגות זו הגיעה לארבעה צירים, אחד מהם הד"ר שטראוכר, נבחר יהודי צ'רנוביץ.
כשכבשו הרוסים את צ'רנוביץ בראשית מלחמתהעולם הראשונה לקחו אותו ועוד עסקנים יהודים כבניתערובת לסיביר. לאחר שלש שנים שוחרר בעקב הסכם להחלפת שבויים אזרחיים בין אוסטריה לרוסיה והוחזר לוינה. שם פרסם ב"די צייט" וב"ידישע צייטונג" את הויותיו ורשמיו מהשבי. הד"ר האנטקה הציע לו לנסוע לקופנהאגן ולעבוד במרכז הציוני שהוקם שם בשנות המלחמה, כדי שבהיותו בארץ נייטראלית יוכל לקיים קשרים עם הציונים שבארצות שני הצדדים הלוחמים, אך בגלל קשיים שונים הוכרח לחזור לצ'רנוביץ.
כשהתמוטט הכוח הצבאי של אוסטריה-הונגריה בסתיו 1918 ונתברר לכל, כי בוקובינה לא תשאר במס גרת הקיסרות האוסטרית המתפוררת, עמד בראש הועד הלאומי ליהודי בוקובינה והתקשר עם נציגי המפלגות הסוציאליסטיות, כדי להסדיר את מעמדם האזרחי והלאומי של היהודים עם סיפוח בוקובינה. לרומניה. ב-1919 יסד וערך את השבועון "אוסטיידישע צייטונג" להפצת הרעיון הלאומי והציוני בין יהודי בוקובינה ולמלחמה על מעמדם המדיני והתרבותי של יהודי רומניה כלפי השלטון שהמשיך במסורת האנטישמיות והדיכוי של רומניה הישנה. המשיך בפעילות ציונית ומדינית יהודית מקומית. השתדל לטובת פליטי גליציה ואוקראינה שנמלטו לבו-קובינה ודפק על הדלתות והשלחנות של השליטים האזרחיים והצבאיים בדרישות לרסן את יצרי הפראות והפרעות של האספסוף התרבותי (סטודנטים) והבלתי-תרבותי (המונים מוסתים) ואת תעלולי הקיפוחים של עריצים מקומיים ומרכזיים. השתתף כנציג יהודי בוקובינה ורומניה בקונגרסים של המיעוטים הלאומיים ממדינות אירופה לשם הפעלת החוזים להגנת זכויות המיעוטים ובאחד מהם נבחר לסגן יו"ר. כן השתתף בועידות עולמיות יהודיות מ-1930 ואילך ובועידת יסוד הקונגרס העולמי היהודי ב1936 הזהיר בנאומו את היהדות העולמית מפני השואה הגדולה העומדת להתחולל בקרוב על ראש היהודים ודרש לפעול בכל המרץ כדי להשיג את התערבותו של חבר הלאומים להצלת היהודים.
ב-1926 נבחר לפרלמנט הרומני כציר יהודי עצמאי ונלחם באומץ ובגאון נגד זרם האנטישמיות הפרועה של המונים בלתי-אחראיים. רב את ריב עמו בנאומים ובשאילתות חריפים ולא חת מפני האיבה הגלויה של המוני הצירים האנטישמיים. וכשרצח סטודנט רומני את הסטודנט היהודי דוד פאליק והשלטונות לא נקפו אצבע, הכין שאילתה חריפה מאד. אחד מידידיו, מיניסטר, הזהיר אותו באופן פרטי, שהוא מסכן את חייו בשאילתה זו, אך הוא לא נרתע ועשה רושם עז ב"אני מאשים" שנשא בפרלמנט וכן עשה בכל המקרים הרבים של פגיעות במעמדם,