חבורה, שנקרא שפסל , הצליח להמלט, וכשהבחין בו הנער בלילה יעץ לו לרדת אל הטחנה הנסתרת בגיאיות שבין נחלי מקורות הירדן ולחכות שם עד יעבור זעם. לאחר זמן נודע לו, כי איש זה ירה בכתפו של יוסף לישנסקי, אך לא הצליח להמיתו רק לפצעו. אבל באותו זמן לא ידע על מעשהו של האיש ולכן השתדל בנאמנות להיות לו לעזר. וכשהגיע לפנות ערב החולםהלוחם הקשיש מיכאל הלפרין מטעם "השומר" לכפר גלעדי לשמירת הרכוש, גילה לו את מקום מחבואו של החבר הנרדף, למען יוכל להיות לו לעזר. ממחרת הוטל על הנער יעקב להסיע בעגלה את כל אסירי "השומר" לכלא החקירה והעינויים שבנצרת, ולידו, על דוכן העגלון הושיבו החיילים את ישראל גלעדי מראשי "השומר". בדרך לחש לגלעדי את סוד מקום מחבואו של החבר פסל וגלעדי הטיל למסור לשפסל את הצו, שאם יראה שלא יוכל להמלט מהטורקים, מוטב שיתאבד ועל יפול חי בידיהם - והנער מסר לו את הצו.
אחרי המלחמה חזר ללימודיו בגימנסיה, וכשהחלו ההתקפות הערביות על תל-חי בסוף חורף תרע"ט עלה יחד עם חבריו פסח ליפובצקי (מחבר הספר על טרומ פלדור) וסימקין (כעת אכר בבת-שלמה) לעזרת הגליל. אחרי נפילת תל-חי ופינוי הגליל העליון הצפוני נשלחו תלמידי הגימנסיה הבוגרים כתגבורת למושבות הגליל התחתון, שגם שם התחוללו מהומות מצד הערבים, והוא וכרמי (ינובסקי ) מן המחזור הראשון (כיום מורה בעיןחרוד) נשלחו להגנה על המושבה הקטנה שרונה שליד יבנאל. כששקטה הארץ אחרי מינוי סיר הרברט סמואל לנציב עליון נקראו כל התלמידים לחזור ללימודיהם. באותו זמן גורשו תלמידים אחדים מהגימנסיה על שזייפו את תעודות- לידתם והגדילו את גילם כדי להתקבל ל"הגנה". התלמידים הגיבו בשביתה, ובאספת התלמי- דים נשא הרוזן נאום סניגוריה מלהיב לזכותם של נתן גורלסקי (כיום חבר כפר גלעדי) וחבריו, והמנהל ד"ר ח. בוגרשוב השיב בנאום הגנה על החלטת הגירוש של ההנהלה.
באותה שנה התחיל הרוזן לפרסם את רשימותיו ב"הארץ", הצליח ברשימותיו כשליח העתון ליד הועדה האנגלית-צרפתית שתיקנה את גבול הצפון של ארצנו, שלפיו הוחזר הגליל העליון לארץ-ישראל, והמשיך שנים אחדות בכתיבה בעתון זה.
באותה שנה, 1920, נתמנה למורה עברי בביה"ס של כי"ח בבירות. שם נפגש בקבלת פנים עם המלך פייצל והיה היהודי היחידי שהמלך לחץ את ידו בפומבי. היה מורשה הקה"ק בחוגי הנוער והתלמידים ועשה תעמולה ציונית בהרצאותיו בחוג-הסטודנטים "קדימה" בנשיאותו של י. ילין (אח"כ רוקח ידוע בתל-אביב). בסוף השנה פיטרה אותו הנהלת כי"ח בגלל פעילותו הציונית. פיטוריו עוררו רוגז בקהלה וזו מינתה אותו למנהל בית-הספר שלה, שהיה במשך שנים רבות מרכז לפעילות ציונית בלבנון ובסוריה. התמסר גם לפיתוח הצופיות וחניכיו זכו להוקרה מיוחדת מאת הגנרל ויגאן , הנציב העליון הצרפתי לסוריה והלבנון.
ב-1925 נשלח מטעם מחלקת החינוך של ההנהלה הציונית להיות מורה עברי בבולגריה ולעזור בהשלטת השפה העברית בהוראת המקצועות הכלליים. שם עמד בראש הסתדרות המורים, ערך את עתונה והניח יסוד להוצאת-ספרים עברית. השתתף בכינוס העולמי של המורים העברים שנערך ליד הקונגרס הציוני הי"ד והיה חבר מזכירותו ביחד עם מ. אונגרפלד. ב-1929 נסע לפאריס והחל ללמוד משפטים באוניברסיטה. באותה שנה עברה דרך פאריס משלחת הפוליטיקנים של ערביי ארץ-ישראל בדרכה ללונדון. הוא נפגש בפאריס לשיחה עם הפחה מוסה קאזים אל-חוסיי ני, ראש הועד הערבי, אך כשנכנס אל האולם החג' אמין אל-חוסייני (שהיה אז המופתי של ירושלים) נפסקה השיחה. ב-1933 סיים את לימודיו וקיבל את התואר "מוסמך למדעי המשפט". באותו זמן פרסם בירחון הצרפתי "מרקורי די פראנס" את מאמרו הראשון, בו מתח בקורת חריפה על שלטונות המנדט בארץ-ישראל, והמאמר עורר את תגובתו של שארל דה מארטל , הנציב העליון של צרפת לסוריה והלבנון.
המשיך בחקירות היסטוריות וארכיוניות לקבלת תואר דוקטור להיסטוריה. ב-1936 הכין את ספרו על דון יוסף נשיא , בו הוכיח כי הקיסר קארל החמישי , שנודע כזולל יהודים ו"כופרים" ניהל את עסקי-הכספים שלו בעזרת הבנק של בית מנדס , מאנוסי ספרד, שחזרו ליהדותם אחרי צאתם מספרד, ושראשי הבנק, ובראשם דונה גראציה (חנה) מנדס, הצליחו להשפיע על הקיסר להמתיק במקצת את הגזירות על היהודים. ביחוד גילה המחבר פרטים רבי-ענין על פעולותיו הפיננסיות והדיפלומטיות של דון יוסף נשיא , חתנה של דונה גראציה הנ"ל, על השפעתו על השולטן הטורקי למתן עזרה להקמת גרעין של מדינה יהודית בטבריה ובסביבתה, וכן את העובדה שהפתיעה בשעת גילויה, כי החו