Volume 4

Page 1661

Previous Go to page Next

Translate this page using Google Translate

הצרפתי ובין הערבים ב-1919, ורק אחרי איומי הצבא הסכים לצאת על מנת לחזור בערב, אך המשמרות לא נתנוהו. כשהותר אח"כ לחזור למטולה הוכרח להכיר כי בעקב החבלות והעינויים הנ"ל בידי הטורקים אין עוד כוחו אתו להקים מחדש את המשק מהריסותיו, ומשנת 1920 ניהל בית מלון בטבריה, שהיה מרכז לחלוצים, לעוברי-אורח, למתרחצים ולמבריאים, וביחד עם מכאובי גופו הציקו לו כל הזמן גם הגעגועים למטולה "מולדתו".

כשגברה עליו מחלתו התחנן לבני משפחתו שי סיעו למטולה ואמר להשאר שם עד שיתחזק וכשיוקל לו יסע לבירות להשלים את הריפוי. בני משפחתו ראו שהוא חולה אנוש והנסיעה היא למעלה מיכולתו ,אך לא יכלו למנוע ממנו את משאלתו והסיעו בשכיבה במכונית.

בגבול ראש פנה ביקש מהנהג לעצור, התרומם מעל משכבו ,השקיף על הרי הגליל והחרמון העטופים ערפל, נפרד מהם בעיניו, ודבריו האחרונים היו: "חבל שלא אגיע למטולה".

נפטר בדרך למטולה ביום ז' כסלו תרצ"ג ונקבר במטולה.

צאצאיו: שרה (ז"ל) אשת יצחק שרפמן (בית-גן), עטרה אשת גרשון קוסקובצקי (מטולה), ישראל, יהו שע, יעקב.

מאיר יעקב שולמן

נולד בהומל, רוסיה, כ"ט כסלו תרמ"ג (1882), לאביו יצחק (בן הרב ר' שלמה זלמן רב בפריץ, פלך מינסק) ולאמו טובה בת זלמן הכהן צירין מהומל.

למד בחדרים ובישיבה ואח"כ היה מנהל בביתהחרושת לסוכריות של ר' יחזקאל יפה בהומל. מגיל 15 נרתם לעבודה ציונית בהדרכת הד"ר צבי ברוק, היה חבר ב"צעירי ציון", "דורשי ציון" ו"פועלי ציון" וחבר במרכז התנועה, ממיסדי הספריה העברית בהומל (ביחד עם ר' שלמה פרנקל - אביו של יהודה נדיבי ), ממיסדי שיעורי תנ"ך בהדרכת יוסף חיים ברנר, הלל צייטלין ועוד , מפעילי המיסדים והמחזיקים של החדר המתוקן בשיטת עברית בעברית בהנהלת יש"י אדלר, מ. ברכוז וקדיש יהודה סילמן . אחרי הפרעות בקישינוב היה מפעילי ההגנה העצמית היהודית בהומל, נפצע בקרבות ההגנה בעת הפרעות בהומל ואח"כ פרסם בעתון הפטרבורגי "פריינד" את פרטי ההשתוללות שארכה שבוע ימים, ופרעות אלת המריצו את בני הדור הצעיר להחיש את עליתם ארצה וזרם זה פתח את "העליה השניה").

בתרס"ד נשא לאשה את אהובה בת שניאור זלמן הכהן צירין מהומל (מפעילות "בנות ציון" בהומל, מהראשונות לדיבור עברי בין בנות ישראל בהומל), ואביה התנה עמהם, שמיד אחרי החתונה יעלו ארצה ויבנו בה את ביתם. וביום י"ג חשון תרס"ה הגיעו

ארצה והשתקעו ביפו. עבדה כפועלת בביהח"ר לסוכריות, ואח"כ כמפקחת והדריכה מאות פועלים ופועלות בהתמחות במקצוע. עזרה לבעלה בכל המצבים הקשים במלחמת-החיים. חברה פעילה בויצ"ו, "בנות-ציון", "בנות ברית" ועוד.

אחרי סיור בכל המושבות פתחו ביפו (ליד ביתהחרושת שטיין בנוה שלום) את בית-החרושת הראשון לסוכריות אירופיות וחלבה, ואח"כ התקשר בשותפות עם יצחק לוינשטיין והפירמה נקראה בשם "לוינשטיין ושולמן". קיבלו את הסוכנות הראשית של בית-החרושת לשוקולדה טובלר בשווייץ להפצת תוצרתו בארץ ומכרו מתוצרת מפעלם וגם מתוצרת טובלר בערי הארץ וסוריה. משגדל המפעל העבירו אותו ל"בתי ווארשה" והוסיפו בו מכונות ופועלים ובית הממכר היה ברחוב בוסטרוס.

היה בין חמשת מיסדי "שכונת נחלת בנימין" (אז הוספה קטנה לשכונת תל-אביב המקורית - כיום

רחוב נחלת בנימין) ובנה בה את ביתו בעבודה עברית טהורה. היה חבר ועד נחלת בנימין והשתתף עם יהודה גרזובסקי (גור), יחזקאל דנין ואחרים ביסוד אגודת "מלווה" להלואות ליד בנק אפ"ק.

אחרי הגירוש הכללי מיפו ותל-אביב (ניסן תרע"ז) המשיכו ליצר מיני מתיקה בפתח-תקוה, התחנה הראשונה של המגורשים. ומאחר שהצבא הטורקי קנה מתוצרתם עלה בידם להציל יהודים מהמשכת הגירוש (מפ"ת והלאה) בנימוק שהם דרושים לעבודה לצרכי הצבא ,ואחרי המלחמה חזרו והמשיכו במפעלם ביפו, הרחיבוהו, רכשו מאפ"ק את בנין ביח"ר שטיין והקימו בית חרושת מצוייד במכונות חדישות לכל מיני שוקולד, סוכריות וחלבה תחת השם "נעם"ועבדו בו 120 פועלים. התאחדו אח"כ עם חברת "ליבר", ביח"ר לשוקולד וכו'. השותפות לא ערכה הרבה זמן והוציאוהו לנחלת גנים ואחרי שותפות ומשפטים ושביתות הצילו את שרידי הונם ויצאו ממנו (הוא המפעל הידוע בשם "נעם'' וכיום צ. ד. - פרטים על לבטיהם ראה בערך על שם שותפו יצחק לוינשטיין בכרך זה).

APA citation

Tidhar, D. (1950). Entsiklopedyah le-halutse ha-yishuv u-vonav (Vol. 4, p. 1661). Retrieved from http://www.tidhar.tourolib.org/tidhar/view/4/1661