המאונכת לקידוח עמוק, שהגדילה את תפוקת המים וסיפק מתוצרתו לעירית תל-אביב, לנקודות כפריות, לבעלי פרדסים ועוד. בשנות מלחמת-העולם השניה, כשנחסמו דרכי היבוא של מוצרים טכניים ומכניים הרחיב את מפעלו ליצור משאבות מסוגים שונים, חלקי חילוף למנועים ומשאבות, מחרטות ומכונות אחרות לעיבוד מתכת.
נפטר בתל-אביב, ג' תמוז תש"ד (44 24.6).
צאצאיו (מאשתו הראשונה): נעמי ז"ל, אורה אשת המהנדס נפתלי רייפמן (בעל מפעל סיניבר ומנהלו).
משה דיין
נולד בדגניה א', כ' אייר תרע"ה (4.5.1915), לאביו האכר-הסופר שמואל ולאמו דבורה (מאנשי העליה השניה, ממיסדי נהלל; ראה כרך ג', עמודים 1407, 1404), ונקרא משה על שם משה בארסקי הי"ד חבר דגניה, שנרצח בידי ערבים בשובו ברכיבה משליחות. למלחמיה להביא רפואה בשביל אביו שהלה.
בן 6 עבר לנהלל עם הוריו כשהתישבו שם בין מיסדי מושב-העובדים הראשון בארץ. גמר את ביתהספר בכפר ובית-הספר החקלאי בנהלל ונכנס לעבודות המשק.
בעודו נער נכנס לשרות ההגנה. בן 14 היה אחד השומרים בכפר. בן 18 נקרא להדריך בהתקנת מערכת ההגנה בכפר-החורש הסמוך, שעלת אז (ב-1933) להתיישבות בהרי נצרת. בראשית מהומות 1936 ניהל והדריך קורס של סרג'נטים בחיל הנוטרים. עלה מהר בדרגות הפיקוד בהגנה. ב-1937 הצטרף ל"פלוגות הלילה" של אורד וינגייט וידידות נקשרה ביניהם. השתתף בכל הפעולות בעמק, ובקרב המפורסם באלעוואדין שבקצה הרי אפרים, בו נפלו למעלה מ-90 מאנשי כנופית אבו-דורה, שימש כשלישו של וינגייט.
ב-1939. היה מדריך קורס לדרגות-פיקוד גבוהות בהגנה. נאסר עם חבריו, ביחד 43 איש, על-ידי הבריטים באשמת ארגון "צבא בלתי חוקי." ופעולה נגד הערבים וישב בכלא עד 1941. אז היה המצב הצבאי של הבריטים במלחמת-העולם ב' בכל רע והמפקדה ראתה צורך בעזרה יהודית. כששוחררו אסירי ההגנה, ארגן משה דייו אחרי שבועיים פלוגה יהודית של ההגנה, שבמדים אוסטרליים עברה כחלוץ לפני צבאות הברית לשטח הלבנון, שהיה אז תחת שלטון צרפת הוישאית ששיתף פעולה עם היטלר, כדי לתפוס גשרים ולמנוע את פיצוצם שיהיו מוכנים בשביל הצבא האוסטרלי שעמר לכבוש את הלבנון. בקרב שכבש בו מבצר של הצרפתים והצליח לקחת בשבי מספר שבויים, וכשעלה על המבצר והחל לכונן את מכונת היריה של הצרפתים, בו ברגע פגע כדור אויב במשקפת שהחזיק לפני עיניו ואז אבדה עינו השמאלית, אך הוא הסתפק בתחבושת חטופה והמשיך בפעולה עד בוא הצבא האוסטרלי. פלוגה זו שימשה גרעין לפלוגות הפלמ"ח, שמחשש לפלישה גרמנית דרך מצרים לארצנו הוכנו לפעולות חבלה ומלחמה זעירה להציק לאויב וקבלו את אימוניהם בהדרכת הצבא הבריטי, בניגוד לרצון הממשלה המנדטורית שבארץ, שהתנגדה בקנאה עזה ליצירת כח צבאי יהודי בכל צורה שהיא, פן יפנה את נשקו נגד השלטון הבריטי (ואכן אישרה המציאות את חששותיה...).
אחרי שהחלים מפצעיו הוטל עליו לאמן בעניני קשר את פלוגת הצנחנים היהודים, שאורגנו בשיתוף עם מפקדת הצבא הבריטי, במטרה להורידם לישוב יהודים באירופה הנאנקים תחת הכיבוש הנאצי, כדי ליצור קשר בינם ובין הארץ וגם לשרת בפעולות ריגול ותעמולה וחבלה את צרכי צבאות הברית.
אח"כ חזר לעבודת המשק בנהלל ומפעם לפעם נקרא למלא תפקידים שונים בהגנה.
משפרצה "המלחמה הזעירה "של הערבים נגד הישוב אחרי החלטת עצרת ארגון האומות המאוחדות (11.47 .29) להקמת מדינה יהודית בחלקה של הארץ, מלא תפקידי פיקוד שונים בהדיפת התוקפים ובהתקפותנגד, שבתוצאתן ביצר הכח היהודי את עמדותיו נגד הערבים ועוזריהם הבריטיים.
משהוכרז על מדינת ישראל העצמאית וההגנה