ממחבואו, התמסר לתורכים וקיבל על עצמו את האחריות. ממטולה הועבר עם כמה חברים בכבלים לתחנת העינויים הראשונה באחד ממנזרי נצרת, שם סבלו עינויים קשים ואכזריים (הלקאות על כפות הרגלים, "פלקות", במשך לילה שלם, ועוד), וכל זה כדי להוציא מפיהם ידיעות על סודות "השומר" וקשריו החשאיים נגד השלטון התורכי (קשרים שלא היו מעולם, חוץ ממדה מסוימת של כוננות להגנה על ישובי יהודים במקרה שיהא צורך בכך, ולמטרה זו הוחזקה בסתר כמות לא גדולה של נשק). אך ידיעות כאלה לא קיבל מהם חסן בק, רק ידיעה אחרת, שהוא רוצח אכזר ושואף-דמים, שמע מפי פנחס בעת העינויים. מנצרת הועברו לכלא חאן אל-באשה בדמשק, הועמדו למשפט צבאי ובהשתדלות חיים מרגלית קאלוואריסקי יצאו זכאים, אך לא להשלח הביתה, אלא לשרות בצבא התורכי תחת משמר צבאי נשלחו לאיסטמבול 27 יהודים שיצאו זכאים במשפט הצבאי (בהם כמה מאנשי "השומר" ואנשים אחרים מהישוב, כגון: אברהם שפירא מפתח-תקוה, צבי אהרנסון מזכרון-יעקב, אריה גיסין מראשון לציון, ברוך בן-טובים מפקידי בנק אפ"ק מיפו ועוד). באיסטמבול נכלל פנחס בחבורה שנשלחה לחזית קאוקאז. בחבורה זו היה גם צבי ניסנוב שידע תורכית וקשר קשרי ידידות -עם מפקד המשמר שהוליך אותם ברכבת, והודות לכך הצליחו לברוח לארמניה הרוסית ומשם לאודסה.
כשנודע להם בסוף 1918, כי התורכים הוצאו מכל ארץ-ישראל וממערכות המלחמה בכלל, נסעו פנחס וחבריו לאיסטמבול ובאניה הראשונה חזרו משם לארץ, והוא עלה מיד לכפר גלעדי והטה שכם בעבודה כפועל חקלאי ובמו"מ עם ועד הצירים ויק"א בדבר עזרה לקימום המשק שנחרב במלחמה.
זמן מועט אחרי שובו הוכרח להטות שכם גם להגנת המקום, כי התסיסה המרדנית של ערביי הסביבה נגד שלטון הכיבוש הצרפתי נתגלתה גם בהתקפות על הנקודות היהודיות. במשך החורף היה מפקד על הגנת כפר גלעדי. ביום ההתקפה הגדולה על תל-חי (י"א אדר תר"פ) הגיע שמה עם העדר של כפר גלעדי בראשית ההתקפה, ובהיות יוסף טרומפלדור באותה שעה בכפר גלעדי נטל הוא לידו את הפיקוד בתל-חי. אח"כ, כשחזר טרומפלדור החזיר לו פנחס את הפיקוד וכשנפצע טרומפלדור הטיל שוב את הפיקוד על פנחס, וכך הגן על הנקודה בתחמושת מצומצמת ובכוחות שנתמעטו בגלל נפילת אחדים בקרב, עד שבלילה נסוגו לכפר גלעדי.
כששקטה הארץ השתתף ביסודו של "גדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור" והיה חבר מרכזו.
ב-1922 נשא לאשה את אסתר בת שמואל הלפרין , מהחלוצות הראשונות בעליה השלישית וחברה ב"גדוד" בתל-יוסף.
חזר לכפר גלעדי והשתתף בעבודת המשק ובהנהגתו ובמשך הזמן היה חבר מועצת ההסתדרות החקלאית, חבר מרכז "אחדות העבודה", וכשזו התמזגה עם "הפועל הצעיר" למפא"י עבר לפועלי ציון שמאל ונבחר לאחדות העבודה" ואח"כ עם שתיהן יחד למיזוג עם "השומר הצעיר" במפ"ם.
בשנות 1933/38 היה מנהל העבודה ב"אל ההר" (כפר עציון) ומ-1941 עובד הוא במחלקת הגננות של עירית תל-אביב.
פרסם מאמרים ב"אחדות", "קונטרס", "במפנה" וכו' בכינויים ש-ן, בן-יוכבד, בן-אריה , ובחוגי החברים נקרא בכינוי "אקליפטוס" על שום חסנו במבנה הגוף ובאופי.
בחוברת "במפנה" (1936-38) פרסם סדרת רשימות מזכרונותיו על הימים הראשונים של העליה לכפר גלעדי, תל-חי, מחנים, אילת-השחר.
אחרי כיבוש יפו וצירופה למדינת ישראל, נתמנה כנציג משרד המיעוטים ליפו והסביבה בתפקיד עוזר למושל הצבאי בעניני הערבים, עשה רבות לקיום זכויותיהם ונתחבב עליהם עד כדי כך, שקראו לו בתואר "מגן האיסלם".
גבריאל יוסף טלפיר (וונדרמן)
נולד בסטאניסלאנוב, מזרח גליציה כ"ט תמוז תרס"א (16.7.1901), לאביו מנחם דב וונדרמן (סוחר בעל משק חקלאי ומוזג) לאמו טובה לבית ויידלר .
למד בבית ספר עממי, אח"כ היה פעיל בתנועה הצופית הציונית "השומר" (שהפכה אח"כ ל"השומר הצעיר") בגליציה ואח"כ בתנועת נוער בוינה. שם המשיך את לימודיו באוניברסיטה ובפדגוגיון העברי. שימש בהוראה בוילנה בגימנסיה "תרבות" ובגימנסיה של סופיה גורביץ , היה פעיל שם בתנועת נוער, יסד בתרפ"ג במה עברית, שהציגה את "תקיעת כף" לפרץ הירשביין ומערכונים מחיי הישוב בארץ. בתרפ"ד היה מזכיר - "החלוץ", בלבוב ביחד עם דב סדן (שטוק). בתרפ"ה היה מורה עברי בגימנסיה יהודית בזאמושץ' והשתתף ב"העתיד" הוארשאי. השתתף בפעילות בזרמים הספרותיים החדשים שבמרכז אירופה ושתלם ואיקלמם בספרות העברית, החל מיצירותיו הראשונות