חונך ברוח לאומית-דתית. גמר בית ספר עממי עברי ונסע לחרבין לגימנסיה הרוסית. בשנת 1930 סיים את למודיו התיכוניים, נכנס להסתדרות הנוער בית"ר ומאז פעיל בקצין נציבות בית"ר סין. חבר מערכת "הדגל" וחבר הנהלת קרן תל-חי.
בשנת 1932 היה שטפון נורא בחרבין. הוא אירגן יחידת הצלה בית"רית וקבל מדליון זהב כאות הוקרה על הצלת נפשות רבות. עלה ארצה דרך שנחאי, הודו ומצרים בשנת 1933. התגייס לפלוגות העבודה של בית"ר ועבד בחדרה, חיפה, ראש פנה, זכרון יעקב. חבר הנהלת פלוגות הגיוס.
ב-1935 התגייס לשמירת הכרמים בזכרון יעקב במקום הערבים מאז ועד 1939 היה אחראי לפלוגת נוטרים ניידת והתנגש הרבה פעמים עם כנופיות ערביות שפעלו בשנים 1936-39.
עבודתו בזכרון יעקב איפשרה לו גם פעילות חלוצית בשטח ההעפלה ; ספינות מעפילים ראשונים היו מגיעות לחוף הים בין בנימינה לזכרון יעקב. בשנת 1937 ארגן יחד עם ערי ז'בוטינסקי והאכר מרדכי פיי קוביץ מבנימינה (אחיו של האלוף יגאל אלון) , עליה בלתי ליגלית בקטע זה של החוף. בין העולים הראשונים היה שלמה בן יוסף , אשר הועלה לגרדום בידי הבריטים על אשר הפר את ההבלגה והתקיף שיירה ערבית. כן הועלו בדרך זו מאות חברי בית"ר וינה אשר נמלטו משם אחר הכיבוש הנאצי. הם באו על מדיהם ודגליהם.
באשמת רצח שני ערבים בהרי זכרון יעקב נאסר בסוף שנת 1938 אך שוחרר מבית הסוהר בעכו בגלל חוסר הוכחות.
במקביל לעבודתו זו כשומר וכבית"רי היה חבר האירגון הצבאי הלאומי. היה מפקד הסניף. ב-1939 נשלח מטעם מפקדת האירגון לפולניה לקורס לקצינים. אחר שובו נתמנה למפקד נקודת ההתישבות הבית"רית תל-צור (כיום "נחלת ז'בוטינסקי"). בימי הפילוג באירגון בין דוד רזיאל ואברהם שטרן(יאיר) שכב חולה במשך חצי שנה בירושלים. לכשהבריא הצטרף ליאיר, אך לאחר זמן קצר עזב אותו בגלל אי הסכמתו לקו הפוליטי של מחולל לח"י. זמן מה עבד כנוטר בים המלח. חזר לתל-אביב, למד מקצוע היהלומים והיה למנהל בית חרושת ליהלומים. נאסר כחשוד בהשתייכות ללח"י אך לאחר שהובררה הטעות שוחרר.
לא היה פעיל גם בארגון הצבאי הלאומי, כי דרש פעילות נגד השלטון הבריטי וזה היה בניגוד לקו של האצ"ל באותה תקופה. נסה להקים תנועת "עם לוחם" שתהיה מורכבת מאצ"ל, לח"י ואי אלה חוגים של ה"הגנה", אך הנסיון נכשל.
רק עם בואו של מנחם בגין חל שינוי במצב ואז נכנס לעבודה פעילה כחבר המפקדה. תחילה היה מפקד מחוז תל-אביב. במאי 1944 הועבר כמפקד מחוז ירושלים. השתתף אישית ועמד בראש ההתקפות על סי. איי. די.
לאחר ההתנקשות של לח"י בלורד מוין (סתו 1944) תבעה ה"הגנה" מהאצ"ל להפסיק את הפעולות. הוא משתתף עם מנחם בגין בפגישה עם אליהו גולומב ומשה סנה. לאחר שהם כנציגי אצ"ל סרבו לקבל את מרות המוסדות, החלו פעולות ה"הגנה". החטיפות וההסגרות. הוא נתפס והוסגר לידי הבריטים. הוטס מעכו לאריטריאה.
בגלות אפריקה (בכל גלגוליה) היה האחראי על אנשי אצ"ל, אירגן את הבריחות ובסוף 1945 ברח ממחנה העצורים בסודן על ידי זחילה וקצוץ גדרות התיל. הסתתר חצי שנה באסמרה. (מזה כשלשה חדשים בבית סגור ללא אור ואויר). הבריח את הגבול לחבש. נאסר באדיס אביבה ברח ממאסרו אבל הסגיר עצמו לאחר ששלטונות אדיס אביבה אימו בענשים כלפי יהודים אשר עזרו לו בבריחתו. כעבור חדשים שוחרר. השיג רשיון כניסה לג'יבוטי (סומאלי הצרפתית) והגיע לשם בסוף 1946. בינואר 1947 יצא לצרפת בניירות מזוייפים והגיע לפריס.
מיד נתמנה שם כמפקד האירגון הצבאי הלאומי בגולה. אירגן את הסניפים, רכש נשק וגייס אנשים להסעה ארצה.
פעולתו האחרונה באירופה היתה אנית "אלטלינה", יחד עם אברהם סטבסקי חלוץ ההעפלה. הפליג על "אלטלינה" במפקדה יחד עם תשע מאות איש וחמש מאות טון נשק. בחוף תל-אביב הופצצה האניה מ"הבית האדום" מתותח של ה"הגנה". יחד עם רב החובל מונרו פיין היה על הסיפון עד רדת כל האנשים וכשהאניה היתה כבר אחוזת להבות ובזה אחר זה התפוצצו ארגזי הנשק, הם קפצו למים והגיעו לחוף. בו בלילה נאסר ב"מצודת זאב" והוחזק כחדשיים במבצר בית-שאן יחד עם יעקב מרידוד, עמיצור, משה חסון והלל קוק. לאחר שחרורו התגייס לצבא ההגנה לישראל. נכנס לקורס קציני חיל-רגלי ולקורס מרגמות כבדות. סיים את שני הקורסים בהצלחה.