ת"א בתחרויות הארציות הראשונות לשחיה שנערכו בחיפה ביזמת הממשלה.
באין בריכה התאמן בימה של ת"א ותוך אימוניו נזדמן לו להציל רבים מטביעה, והמתרחצים כבר ידעו, כי בזמן שאותו בחור מוינה נמצא בקרבת מקום אין נשקפת סכנה לחייהם, שכן יש מציל גם בחוף תל-אביב, כמו במקומות-רחצה ימיים הגונים בעולם.
ב-1927 נתמנה מטעם עירית תל-אביב להיות מציל בשכר מדי שנה בשנה. ב-1930 יצא לדניה ולגרמניה והשתלם בשיטות חדשות בהצלת טובעים וגם בהתעמלות ובשחיה, ומשחזר המשיך בשרותו (חוף משנה אחת, כשהוזמן להיות המאמן הראשי לשחיה בבריכת הסתדרות הצעירים בירושלים) ובמשך שנות פעולתו הציל הרבה מאות מטביעה וחינך והכשיר מצילים חדשים. השתתף ביסוד המועדון לבוכס "בני ליאונרד" והיה גם מורה להתעמלות למאות ילדים ומבוגרים. באחת מפעולותיו הנועזות בהצלת אדם מטביעה נפצע פצע אנוש. מאז חלה ונפטר בתל-אביב, י"ט ניסן ת"ש (27.4.40).
לזכרו הוציא ארגון המצילים בת"א ב-1946 את החוברת "השחיין והמציל התל-אביבי" (לזכר אריה כץ) מאת ליפא לויתן.
יעקב מרידור (ויניארסקי) (שמותיו במחתרת: בן-חנוך, פרנקפורטר, אחיקם, פרנקל, יעקב הוניג, מ. מ. זילברמן).
נולד בליפנו, פולין, כ"ח אלול תרע"ג (23.9.1913) לאביו חנוך ויניארסקי (בר-אורין, סוחר כלי ברזל מכונות חקלאיות, מעסקני המזרחי: השתתף ב-1921 ביזמה ובארגון אגודה לרכישת קרקע בארץ) ולאמו מרים בת שמואל שרגא פוזננסקי (בן-תורה אדוק ואמיד, מחובבי ציון, פעיל לטובת הקרנות ומארח השד"רים הציוניים מהארץ), ואחותו של הרב אליהו פוזננסקי מהעיירה חידיץ'.
נתחנך ברוח המסורת והלאומיות בחדר מתוקן, בבי"ס עממי של המזרחי ובגימנסיה "מוריה" בוולוצלאבק.
תחת רושם הטבח בחברון במהומות תרפ"ט הצטרף לתנועת בית"ר. באביב תר"ץ ברח להכשרה בקומנו והתאמן 7 חדשים בעבודה חקלאית לשם עליה לארץ. בעקב גזירות פאספילד, שחסמו את דרך העליה נתפזרה החבורה והוא נענה לשידולי אביו ודודו הרב פוזננסקי וחזר ללימודיו בגימנסיה. המשיך לפעול בבית"ר ובעת ביקורו של ז'בוטינסקי בעירו היה נושא הדגל של קן בית"ר בקבלת פני האורח. ניסה לארגן קבוצה בת 10 חברים לעלות ארצה ברגל לשם הפגנת זעמו ורצונו האיתן של הנוער העברי לעלות ארצה על אף האיסור הבריטי, אך גדולי העסקנים הציוניים והמזרחיים בוארשה הרפו את ידיהם והניאום מביצוע התכנית.
אחרי גמר לימודיו בגימנסיה עלה לארץ בדצמבר 1932 בראש קבוצת 27 חברים מעפילים ונכנסו לארץ דרך גבול הלבנון. 13 מהחבורה הגיעו בשלום עד חיפה ונספגו בישוב, והוא ועוד 13 נתפסו בדרך ממתולה והוחזרו ללבנון. בעזרת בחורים טובים ממתולה הסתתרו שבועים בשטח הלבנון ושוב נכנסו ארצה, ושוב נתפסו ליד ראש פנה בידי שוטרים רוכבים ערבים, והפעם נחלצו בעזרת בקשיש ונשארו בארץ.
בפתח תקוה התיצב בפלוגת הגיוס של בית"ר ועבד בכבישים ובפרדסים. ב-1933 עבר לתל-אביב ועבד בבית-חרושת למקררים ובערבים השתלם בקורסים טכניים והנדסיים בביה"ס מונטיפיורי. אח"כ עבד בפרדסים ברחובות, ואח"כ בבנין ברמת גן.
משבאה ארצה חברתו מנוער צפורה בת יוסף פרנקל נשא אותה לאשה והם בנו את הבית הראשון בשכונה שהוקמה בפרדס-גפן ברמת-גן.
ב-1933 נכנס לשורות ה"הגנה" הלאומית המיוחדת שפרשה ממסגרת ה"הגנה" הכללית משום שמצאה את הקו שלה מתון מדי ושנודעה אח"כ בשם "הארגון הצבאי הלאומי" (אצ"ל). במהומות שהתחילו ב-1936 הגן על כפר אז"ר ואחרי גמרו קורס בן 9 חדשים מטעם אצ"ל בהדרכה ובפיקוד נשלח לפתח-תקוה וניהל את פעולות התגובה נגד הערבים בסביבה. ב-1939 נשלח על-ידי המפקד הראשי דוד רזיאל לקורס גבוה לקציני אצ"ל שערך הצבא הפולני אי-שם בפולין. שם ארז משלוחי נשק גדולים עבור האצ"ל בא"י. בין הנשק - מכונות יריה כבדות. חזר ביוני 1939 (יציאה וחזרה, כמובן, בלי ויזה ובלי ידיעת השלטונות הבריטיים) ונתמנה מחדש למפקד אצ"ל לפ''ת והסביבה. כשנאסרו דוד רזיאל, אברהם שטרן (יאיר), חנוך סטרליץ ועוד מחברי המפקדה, נכנס מרידור לעבוד כפועל במחנה הצבא בסרפנד, כדי לעזור לבריחת רזיאל ממעצרו במחנה. כשהתכנית היתה מוכנת לביצוע פרצה מלחמת-העולם ב' ופינחס רוטנברג הצליח במו"מ עם השלטונות הבריטיים להשיג את שחרור