הפעילות הרבה הזו לא מנעה ממנו כל השנים לעסוק בעבודתו העיקרית, עבודת המחקר ההיסטורי. עוד ברוסיה היה חבר הועדה הארכיאוגרפית על יד האקדמיה למדעים באוקראינה (1919-1920). בשנת 1947 היה חבר הועד המכין של הכינוס העולמי למדעי היהדות.
בשנת תש"ט הופיע לכבודו "ספר דינבורג" ובו ביבליוגרפיה מפורטת של כתביו (258 סימנים ובהם למעלה מעשרים ספרים).
עוד ברוסיה השתתף בעתונות הציונית והיהודית במאמרים פובליציסטיים רבים. אך עיקר כתיבתו היתה בשטח החקר ההיסטורי. והנה מספר מה מאמריו החשובים ביותר: 1) עליתו של רבי יהודה הלוי לארץ ישראל (מאסף "מנחה לדוד") ; 2) פרק בתהילים מימי הושע בן אלה (ירושלים. לזכרו של לונץ); 3) הדקרט של דיאקליטינוס משנת 293 וההתאבקות בין הסינהדרין והנשיאות (ספר הזכרון לגולאך וקליין); 4) בית תפלה ומדרש ליהודים על הר הבית בימי הערבים (מאסף "ציון"); 5) לתולדות היהודים בימי מסע הצלב הראשון (מאסף "ציון"); 6) היסודות האידיאולוגיים של העליות לא"י (רבעון "ציון" שנה ב'), 7) ראשיתה של החסידות ויסודותיה הסוציליים והמשחיים (ציון, שנה ח'-י'); 8) האופי המדיני של עלילת דמשק (השליח מא"י). 9 "הגיטו החדש" של הרצל ומשמעותו ההיסטורית. 10) שמעון דובנוב ("ציון" שנה א').
החשובים בספריו: 1) תולדות ישראל (כריסטומטיה היסטורית, קיוב, תרע"ט); 2) ארץ ישראל בשנת תרפ"ג (ירושלים תרפ"ד): 3) ישראל בגולה (ארבעה ספרים, תרפ"ז, תרצ"א, תרצ"ט), 4) חבת ציון (שני חלקים. תרצ"ב, תרצ''ד): 5) רבנו משה בן מימון. (תרצ"ה): 6) מבשרי הציונות (ת"א תרצ"ט). 7) מפלסי דרך לא''י. (תש"ז).
בנו: ישעיהו (אדריכל. כעת סרן בצ. ה. ל. אחד ממ"ג אסירי ההגנה. סיים בית ספר גבוה לאדריכלות בפאריס בהצטיינות).
ד"ר שאול טשרניחובסקי
נולד בכפר מיכאילובקה, פלך טאבריה (חצי-האי קרים, רוסיה), י"ט באב תרל"ה, (1875 .8 .20), לאביו גוטמן (טוביה. אף הוא יליד כפר. אבותיו מיוצאי ווהליניה, אנשי מעשי מצויינים בחסינות גופם ואומץ לבם), ולאמו ביילה בת שאול קארפ (נולדה בחרסון. אביה היה משכיל, ידע צרפתית ואיטלקית ותרגם שירים אוקראיניים לעברית).
אביו כוונו לצד חינוך דתי אם כי מתון, אמו לעומת זאת נטעה בו אהבה לזמרה ושירה. אחותה היתה אחת מהסטודנטיות הראשונות אשר גורשו לסיביר בעוון סוציאליזם, והיא אשר לימדה את הילד בן חמש רוסית, טרם שהתחיל ללמוד מפי אביו עברית.
בגיל שמונה הביא אביו מורה שילמדו. ההוא היה ממש "מהפכן" ולימד בשיטה "מודרנית" על פי המיתודה של וולפר "מסילה חדשה". בניגוד לנהוג להתחיל מיד מ"חומש", לימד הוא את הילד קודם את השפה ורק אחר כך הקריב אותו ל"הומש" ואף כאן, בניגוד למקובל לספר "בראשית", ולא לספר "ויקרא". ובכן גם מכאן שאב המשורר-לעתיד-לבא מעולם הסיפור והדמיון ולא מעולם החוק.
בינתיים הופיע בכפר מורה חדש, אשר פתח "חדר מתוקן". בו למד דקדוק עברי וראשית הספרות. לשוא העלילו על המשורר שלא היה לו כל מושג על הספרות התלמודית. אמנם לא היה חובש ספסל בבית המדרש ורחוק היה מבקיאות בתלמוד, אך גם לא לגמרי זר. בהלכה לא למד יותר מט"ז פרקים במסכת ברכות, לעומת זאת "באגדה" רכש הרבה, ובמדרשים ו"עין יעקב" ואף מן המשנה שאב אוצרות לשוניים, אשר השתמש בהם אח''כ, בעיקר באידיליות. תוכנם של האידיליות שאב מההוי סביבו, הטבע, הרחבות, שבתות וחגי ישראל בתת המסורת אך ללא קפדנות יתירה, מלאי שמחה.
במלאות לו עשר שנים קבל במתנה ממורו את שירי מיכ"ל. שירים אלה יחד עם ספרי מאפו נסכו בו רוח רומנטית-לירית. כעבור שנתיים חבר את יצירתו הראשונה. פואימה "אריה החגי". בה מתגלה כבר המורד לעתיד לבוא. אח"כ א ירבה להעמיד מול דוד את שאול. באלול תר"ן בא לאודיסה ונכנס לבית ספר תיכון למסחר ובו למד שנתיים. בתקופה זו נפגש עם יוסף קלויזנר ונחום סלושץ , שני צעירים, חובבי ציון נלהבים, אשר נוהג משונה היה להם: דברו ביניהם עברית. בהשפעתם נתקרב שוב לעברית, לאחר זמן מה שקע בקריאה רוסית בלבד ואף שירים החל לחבר בה. אז פרסם את 2 שיריו הראשונים בדפוס. "חלומי" בשבועון, "הפסגה" (בעריכת זאב שור, בילטמור. שנה ד'. גליון 39, כ' בכסלו תרנ"ג), ו"משאת נפשי" בירחון "השרון" (בעריכת ג. באדר, קראקוי, תרנ"ג). שיר זה זכה לביקורת חיובית מצד המבקר הספרותי המפורסם ראובן בריינין.