בשנת 1948 זכה שנית בפרס מטעם עיריית תלאביב. עם פרוץ מלחמת השחרור הוא יוצא למשלטים מטעם מח' התרבות של הצבא ומרצה באזני החיילים. מאותם הימים הוא מעלה על הבד דמויות חיילים. נתמנה חבר ועדת הסטיפנדיות של מח' הבחינות במשרד החנוך אך לא הספיק לפעול בה.
חדשים מספר לפני מותו יצא לחו"ל. בימי ביקוריו בצרפת נפגע עם פרופ' לאמנות מספרד שהזמינו לבקר בספרד כצייר ראשון מישראל לאחר שינוי המשטר. הוא קבל את ההזמנה וחוזר מלא רשמים ממראות בתי הכנסת היהודים העתיקים שם. בקור קצר ערך בשווייץ בה הכין תערוכה ארצישראלית מטעם משרד התרבות והחינוך הממשלתי. בפאריס ערך תערוכת יחיד שזכתה להערכה רבה ולדברי הוקרה של מיניסטר האמנות והתרבות הצרפתית. חזר משם בריא. יום לפני שהועבר לבית-החולים, כאילו מתוך הרגשה שקרב קצו, קם ממטתו וצייר אוטופורטרט בהיר כרוב תמונותיו האחרונות בניגוד לקודמות שכבדות היו ואפורות.
כשבועיים לפני מותו הקריא באזני אחת האחיות בבית החולים "צואה" בה עיקר דאגתו נתונה לתלמידיו שהוא מפקידם בידי מנהל מחלקת האמנות, שר החינוך והמזכיר הכללי של משרד החינוך.
תוכניות רבות עוד תיכנן, בעיקר קיוה להפוך את האולפן שלו למוסד מרכזי על יד משרד החינוך והתרבות. כמו כן עמד לפרסם ספר רפרודוקציות מעבודותיו.
פרסם מאמרים רבים בענייני אמנות בכתבי עת שונים. שידר הרבה פעמים ב"קול ירושלים" בימי המנדט וב"קול ישראל". צייר את השער על ספרה של רחל, כמו כן צייר אישים (שלא נמצאו תמונותיהם) ל"אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו" של דוד תדהר.
בשנת 1929 נשא לאשה את חיה בת אליעזר סנדלר מן. נפטר בגיל 44, ט"ו אדר ב', תשי''א (23.3.51). בשושן פורים, לאחר קביעת פרסי האמנים, אמר י. רוקח דברי הערכה לזכרו.
צאצאיו: הדסה, עמוס.
מאיר שלי (בוגדנובסקי, בוגדן)
נולד לאביו פסח שרגא בוגדנובסקי ולאמו מרים בת אברהם בקר , באולשאני, פלך וילנה (מחוז אושמיאני), ר"ח אדר תרנ"ג (1893).
נתחנך חינוך מסורתי בישיבות טלז', לידא, וולוז'ין ופנה ללימודים כלליים כמתעתד לבחינת בגרות רוסית. היה פעיל בארגונים ציוניים שונים.
עלה לארץ בדצמבר 1912 כתלמיד "הסמינר למורים" של חברת "עזרה" בירושלים שההוראה בו היתה רובה בלשון הגרמנית, השתתף ב"מלחמת השפות" שפרצה במוסדות החינוך של חברה זו והיה חבר לועד שניהל את שביתת התלמידים. מראשוני התלמידים של בית המדרש למורים העברי שנוסד, לאחר הפרישה מ"עזרה", ע"י ההסתדרות הציונית בהנהלת דוד ילין.
אגב עבודה ציבורית בקרב התלמידים הוציא (בהקטוגרף) עתון התלמידים "מעולמנו". משנכנסה תורכיה למלחמת העולם קיבל, עם שרידי הישוב שנשארו לאחר הגירושים והבריחה, את הנתינות העותומנית ונתחייב בעבודת הצבא. בשנת הארכה מחובת הצבא, שניתנה לתלמידים, סיים את בית המדרש והוסמך להוראה. ב-1916 נלקח עם חבורת תלמידים מן הסמינר ומן הגמנסיה הרצליה, לבית הספד לקצינים באיסטנבול, ועם גמר האימונים נשלח לחזית מקדוניה, וממנה לחזית בגדד. שם הועבר, לאחר זמן, אל מטה המפקדה הגרמנית שבמוצול כמתורגמן במרכז השירות האלחוטי. עם נסיגת הגרמנים מן המזרח התיכון חזר לאיסטנבול, שם נשתחרר עם גמר המלחמה, וחזר ב-1919 לארץ.
התחיל בהוראה בבתי הספר שבירושלים, אך עד מהרה נפנה לעבודה ציבורית. היה מזכיר סניף המפלגה "אחדות העבודה" בירושלים ומנהל לשכת עבודה שלה, ציר לועידת היסוד של ההסתדרות הכללית (1921) ומזכיר "ועד הפועלים" (המועצה) הראשון חבר הנהלת הקהילה וציר לאספת הנבחרים הראשונה, השתתף בהגנת ירושלים והיה אחד ממפקדיה בפקודו של זאב ז'בוטינסקי. ב-1921 שליח ההסתדרות לעבודה בעליה מאירופה, תחילה במחלקת העבודה של המשרד הא"י בוינה ואחר כך חבר מרכז החלוץ העולמי ומזכירו בברלין, שם הוציא את ירחוני "החלוץ".
ב-1924 העביר את המרכז לורשה. היה ממייסדיו ועורכיו של השבועון "העתיד", ממיסדיה של הסתדרות "החלוץ הצעיר" ויוזמם של ארגוני העליה הראשונים ("הכובש"). ביוני 1925 ביקר בארץ וחזר לאירופה עם משלחת של 8 חברים, מטובי התנועה וההתישבות, לעבודה בארגון החלוץ והעליה באירופה. ב-1926 חזר לירושלים על מנת להשתקע בה. פעל מטעם ההנהלה הציונית באירגון ההתאזרחות לקראת הבחירות הראשונות לעירית ירושלים ובעבודת ארגון והסברה בבחירות עצמן, שהקנו לישוב העברי כוח הכרעה בין המפלגות הערביות היריבות על השלטון בעיר ונציגות עברית ראשונה במנהלת העיריה; אחר כך נכנס