עם פרוץ מלחמת העולם השניה, הוזהר ע"י הבולשת הבלגית שהוא נמצא ברשימה השחורה הנאצית וב-14 במאי 1940 עזבו הוא ואשתו את בלגיה. חודש ימים אחר מכן נולד להם בן בבורדו, וביום החמישי אחרי היולדו הוכרחו לעזב את העיר ולחפש להם מפלט בדרומה של צרפת. משם, אחרי טלטולים בספרד ובפורטוגל, הגיעו לארה"ב באוקטובר 1940.
בארה"ב התמסר לעבודת ההצלה של יהודי אירופה כחבר "קבינט המלחמה" של הקונגרס היהודי העולמי, אשר חבריו היו בין היתר המנוח ד"ר סטיפן וייז, ד"ר נחום גולדמן, ד"ר טרטקובר, הרב מילר, ד"ר פרלצוייג, ברוך צוקרמן וד"ר יעקב רובינסון. ד"ר קובובי נתמנה לראש מחלקת הצלה שהצליחה לחלץ מאות אלפים יהודים מאחוזת המות של גרמניה.
בסוף 1944, בהתקרב גמר המלחמה, ונוכח החששות שהגרמנים ישמידו את שרידי המחנות, נסע לאירופה, ביקר באנגליה, בצרפת ובבלגיה המשוחררות, ובשויץ, וגייס את אמצעי הלחץ של בנות הברית, הגורמים הצבאיים, המדינות הנייטרליות והצלב האדום כדי להציל את שארית הפליטה.
בשנת 1933, השיג הוא וד"ר טרטקובר, כנציגי הקונגרס בועידת היסוד של "אונררא", את ההכרה בעיקרון שאסר לאלץ את הפליטים והעקורים היהודים לחזור למקומות מגוריהם, ושהקנה להם את הרשות לחפש מקומותמושב חדשים.
מסוף שנת 1944 עד סוף שנת 1948 עבר ושב בדרכי התפוצות היהודיות למען הצלת שארית הפליטה והחזרת שווי זכויותיהם ורכושם הנגזל של היהודים, ולמען שקומן של הקהילות היהודיות הנחרבות וההכרה בזכויות היהודים בחוזה השלום עם מדינית האויב לשעבר.
ביולי 1945 נתמנה למזכירו הכללי של הקונגרס היהודי העולמי.
בין הפגישות שהיו לו עם ראשי מדינות במהלר סיוריו, נתקבל בספטמבר 1945 לראיון מיוחד עם האפיפיור פיוס ה-12, והסב את תשומת לבו לגורל הילדים היהודים שנצלו ע"י הכנסיה, וכן לצורך שהכנסיה תברר בגלוי דעת רשמי את עמדתה לגבי הבעיה היהודית בתקופה זו.
במאי 1948 הגיש את הדין וחשבון של ההנהלה למליאת הקונגרס היהודי העולמי במונטרי בצורה של ספר בשם "איחוד בתוך פיזור" (באנגלית), המהווה מעין היסטוריה פוליטית של התפוצות היהודיות מאז גמר מלחמת העולם הראשונה. באותו כינוס הוא נבחר כיו"ר המועצה העולמית של הקונגרס.
בנובמבר 1948 השתקע בישראל. באביב שנת 1949 נסע לעדן וסייע לסלילת הדרך ליציאת יהודי תימן. בשנת 1950 נתמנה ליועץ המשפטי של חברת העובדים ונבחר כחבר מועצת מפא"י.
ב-1951 נתמנה ציר ישראל בפולין ובצ'כיה.
אשתו, מרים, היא עסקנית ועתונאית ידועה. היתה מראשי תנועת הציונות העובדת בבלגיה והיו"ר לעניני תרבות של ה"פיאנערן-פרויען" בארה"ב.
אמו ושלשה מאחיו גרים בארץ. חלק מזכרונות אמו פורסמו באוקטובר 1950 בעתון הניו-יורקי "דער טאג". אחיו הבכור יצחק שהיה ממיסדי ה"סיליקט" ושמש כיו"ר ההסתדרות הציונית בבלגיה, הוא כיום מנהל הקרן למפעלים קונסטרוקטיביים של הציונות הכללית. אחיו, אליהו, שכתב באידיש ובצרפתית תחת השם "אלי קובו", נספה במחנה הסגר גרמני.
שמואל לבנון (ווייסברג)
נולד בעקרון כ"ז בטבת תרס"ג (26.1.1903), לאביו שלמה ולאמו חנה בת פנחס גוטמן. סיים את בית המדרש למורים העברי בירושלים.
בשנות לימודיו היה פעיל בארגוני הנוער בירושלים כגון מכבי ואחרים.
בשנת 1926 נשא לאשה את שושנה בת אהרן צ'רקוב. היה מראשוני המייסדים של בתי קולנוע בשביל הצבא הבריטי בימי מלחמת העולם השניה.
גאל שטחי קרקעות רבים מידי ערבים. שמש כחבר עירית נתניה בשנים 1940-1950, משמש יו"ר הבנק "הלואה וחסכון" נתניה משנת 1939.
כיום מנהל חברות ביטוח "מנורה", "שומרון" ונציג חברות ביטוח מחו"ל.
צאצאיו : הרצל, רנה אשת אהרן גרינברג.
משה טפר
נולד ברמלה, ח' טבת תרנ"ג (1892), לאביו חיים ולאמו אהובי-ליבה לבית פוגר. בזמן ההוא התקיים גרעינו של ישוב יהודי חלוצי ברמלה, מיסודו של יוסף - (אוסיפ)- פיינברג ממיסדי ראשון-לציון שעבר לרמלה, כי בגלל תעלוליהם של פקידי הברון נגזרה עליו גזרת גלות ממושבתו. ברמלה יסד בית-חרושת לשמנים, שהיה הראשון מסוג זה (יהודי) בארץ. כמה פועלים יהודים עבדו בבית-החרושת הזה, וגם אביו של משה, חיים טפר, שבראשית בואו לארץ בשנת התר'ן התישב בירושלים, - וממנה עבר לרמלה