ועורכים ועסקנים צבוריים ולאומיים) ולאמו פייגה בת הרב יקותיאל שווארץ מקאפולנוק-מונושטור ומגזע רבנים (נסחבה בשנתה ה-81 לכבשני אושווינצ'ים, הי"ד). נתחנך בבית הוריו וברוחם ולפי הוראות אביו לימ דוהו מלמדיו גם נ"ך ברוח לאומיות חיה, אותו ואת חבריו. מגיל בר מצוה נשלח ללמוד בישיבת הרב שאול בראך בקרולי, שהיה נודע כאש-להבה בקנאותו הכללית וביחוד באנטי-ציונות ; שם החזיק מעמד שלש שנים והשתתף ב"מחתרת" של בחורים לקריאת ספרות ועתונות ציונית בסתר. עבר לישיבת באנפי-הוניאר, ומשם גורש אחרי שבועות מספר בגלל השתתפות בקבלת-פנים לנחום סוקולוב בתחנת הרכבת. בתקופת הבטלה עד סוף ה"זמן" (כי באמצע ה"זמן" אי אפשר להתקבל לישיבה אחרת וגושפנקת הגירוש מישיבה אחת אינה המלצה טובה אפילו לבנו של רב זקן ונשוא-פנים, להתקבל בישיבה אחרת) החל מפרסם שירים בהונגרית בשבועון הציוני לנועה בשבועונים כלליים ואף בעתונים יומיים. אביו עשה עוד נסיון להצלת המשך מסורת הישיבות בבניו ושלח אותו לישיבת מישקולץ שבהונגריה, בה למדו גם לימודי חול ולפי טבעה זה היתה כשרה לקליטת בחור מסוגו ש"הציץ ונפגע". אך הנטיה הציונית שלו היתה כבדה מנשוא אפילו לישיבה "מודרנית" כזו, כי בלימוד ההשכלה הכללית ההונגרית בקצה המזלג ראו מחזיקי הישיבה לא פתח לשינוי אורח החיים והמחשבה, אלא כעין "מנחה לעשו", "למצוא חן בעיני אדוני" ולא ש"אדוני" ימצא חן בעיני... לתחוב לפינה אחת במוח גם מהידיעות ההן ולשמור אמונים ליהדות האורתודוכסית, ולהסתגר מפני כל רוח מבחוץ, ואפילו מפני משב רוח התחיה הלאומית היהודית. בתמיכה החמרית של אחיו הרב יקותיאל ז"ל, שהיה ר"מ בישיבה הנ''ל, עבר ללמוד אק ורק לימודי חול ליד הגימנסיה היהודית בבודפשט, אך מחוסר זכות ישיבה בהונגריה בתור נתין רומניה הוכרח להפסיק את לימודיו בגיל 18 ולחזור לרומניה, מאז התמסר לעבודה עתונאית. פרסם כתבות בעתון היומי הציוני בהונגרית "אוי קלט" ובשבועון "עמנו". אח''כ נתקבל כריפורטר לעתון היומי ההונגרי (לא-יהודי) "מאי וילאג", בו החל חותם את רשימותיו ושיריו בשם "גלעדי". היה פעיל בתנועת הנוער "באריסיה" (איגוד ציוני בנוסח ה"קורפורציות") ומחוסר התאמה הדדית בין בן רב ובן-ישיבה לשעבר ובין החבורה של "גויים גמורים" עבר ל"בני עקיבא" ושם מצא את מקומו. ב-1928 נשלח מטעם העתון הנ"ל לתערוכה העולמית של העתונות בקלן שבגרמניה, ואח"כ נדד שנה תמימה הרבה ברגל ומעט בנסיעה דרך ארצות השפלה, צרפת, גרמניה, שוייץ, אוסטריה וצ'כוסלובקיה ושלח מהן כתבות לעתונו. משחזר לרומניה גויס לצבא ואחרי גמר שרותו היה פעיל בתנועת "תורה ועבודה" וערך את עתונה המרכזי (לטרנסילבניה) "דרכנו". יצא להכשרה חלוצית וייצג את חות ההכשרה במרכז התנועה.
שבועים אחרי נשאו לאשה את בת עירו לאה בת משה יוסף יוז'ף עלה עמה ארצה והגיעו ב-18.3.34. עבד חדשים אחדים בפרדסי כפר סבא כחבר קבוצת הפועל המזרחי שם, אח''כ עבד כפועל בנין בחיפה, ובעת פרוץ מהומות 1936, כשעבד כמלטש בביהח"ר למרצפות "אחריות" ליד נשר-יגור, נכנס לשורות ה"הגנה" והתאמן בה. אח"כ עבר לעבוד כפועל בנין בתל-אביב וכשנוסד העתון "הצופה" של תנועתו ב-1938, הוזמן לעבוד בו כריפורטר, וזמן-מה מתוך 4 שנות עבודתו בעתון זה שימש בו בתפקיד עורך-לילה. ב-1940 החל מפרסם רשימות גם בעתון "ידיעות אחרונות" וב-1942 עבר לעבוד בו בקביעות, עד שב-1948 פרש עם יתר חברי המערכת ועברו לעתון "מעריב" ביום הוסדו.
משנפתחה צירות מדינת ישראל בבוקארשט הוזמן על-ידי שר-העליה מר משה שפירא לשמש במשך שנה קצין העליה בצירות זו, אך את קשריו עם עתונו לא הפסיק, וכשחזר ארצה אחרי 14 חדשי שרות בנכר, חזר לעבודתו ב"מעריב". התחיל לפרסם בו סידרת רשימות מחויותיו בתקופת שרותו ברומניה, אך מאחר שלא מקובל המנהג, שאדם שקיבל רשות-כניסה וישיבה בארץ זרה בתפקיד של פקידות דיפלומטית יגלה אח''כ את ערות הארץ ההיא, היה צורך להפסיק את פרסום הרשימות.
תרגם מהונגרית לעברית את הרומאן-ריפורטאז' "קאצבק" (פרשת התלאות של אנית-מעפילים) מאת א. האטסגי, שיצא ב-1946 בהוצאת "עם עובד".
בתו: שולמית.
ישראל מאיר
נולד בי"ח תשרי תרמ"ה (1885) בסאנוק שבגליציה לאביו ר' זאב דב אלתר (מחסידי רבי צבי מרימאנוב וממקורבי האדמו"ר הזקן מצ'ורטקוב) ולאמו גיטל זלדה בת ר' דובעריש בריל (שו''ב בעל הספר "דבש-השדה"), גדל ונתחנך בתורה ובחסידות באזור הגבול בין החסידות ה"מערבית" (צאנז) ובין החסידות ה"מזרחית" (סאדיגורה ושושלת בית-פרידמאן הרוז'ינאית בכלל), שהמלחמה החריפה ביניהן הסעירה בשעתה את משכנות ישראל בגליציה התיכונה, ובגיל חמש כבר סירב